איור טליק לזר
בעשור האחרון חווינו שינויים דרמטיים באורחות חיינו כתוצאה מטכנולוגיות חדשות, זיהום כדור הארץ והתפתחויות תרבותיות. כשבאים לסכם את העשור, יהיו מי שיביטו על האנושות במבט ביקורתי ומיואש, תוך פזילה לאלטרנטיבות נעימות יותר, כמו חיים על השמש. אבל אתם כבר מכירים אותי – אני אופטימיסט חסר תקנה, שמחפש תמיד לראות את החיובי והטוב.
כתר פלסטיק
זה היה עשור פלסטי במיוחד, ולא רק בגלל טרנד הקטטות עם כיסאות כתר פלסטיק.
הניתוחים הפלסטיים והבוטוקס הפכו לשיגעון עולמי אדיר, ואנחנו מוקפים אנשים שהתמ"א 38 שהם ביצעו בשפתיים מְשווה להם מראה של ברווזים. נכון שאנשים רוויי בוטוקס מתקשים לייצר הבעות פנים ולחייך בטבעיות, אבל עבור קומיקאים ובדרנים מדובר בבשורה מרגיעה: עכשיו הם יכולים לטעון שהסיבה שהקהל אפילו לא מחייך היא רק עודף בבוטוקס.
מעבר לוויכוח האסתטי, במדינה צפופה כמו שלנו, עם גידול טבעי מרשים ושני עמים שנלחמים על כל דונם, כדאי לזכור שכל גידול בשדיים מקטין את מרחב המחיה של הזולת. עם זאת, ייתכן שתוספת הסי.סי בשדיים מתקזזת עם שאיבות השומן המתרבות מישבניהם של אזרחי המדינה. השאלה היא אם יש מקרים שבהם מה שנשאב מהישבן הושתל מייד בחזה ואם על זה מדבר השיר "תחת עץ האהבה".
מכיוון שגם ניתוחי האף התרבו, חשוב לזכור שבמדינה כמו שלנו, שבה כל אחד מתערב בענייניו של הזולת, אפים קטנים הם תופעה חיובית, שתקטין את היכולת של פלוני לדחוף את אפו לישבנו (המוקטן) של רעהו.
חשמל זורם בכפות רגליך
העשור האחרון הוליד את הקורקינט החשמלי, שאמנם פותר בעיה תחבורתית בערים הצפופות, אבל גם גובה מחירים לא פשוטים. המקטרגים יספרו שבתי הקברות ובתי החולים מלאים בנפגעי קורקינט, שהתופעה הופכת כל נהג ברכב לדורס פוטנציאלי, ושבכל רגע יכול לקפוץ מישהו מתחת לגלגלים שלך.
מהכיוון החיובי, הקורקינטים הופכים את ילדינו לנהגים מנוסים יותר, כאלה שיודעים לנהוג בלי ידיים, נגד כיוון התנועה, תוך כדי שיחת טלפון ועישון נרגילה. ומתי, לפני עידן הקורקינט החשמלי, התנסה ילד בן 12 בדריסת קשישה?
אז נכון שעכשיו משלמים על זה מחיר, אבל כשהם יגיעו לגיל שבו מוציאים רישיון נהיגה על מכונית, הכל כבר יהיה קטן עליהם. הם יעלו על הכביש מוכנים, מאומנים ומשופשפים (תרתי משמע).
כולם חכמים כולם
מה לא אמרו על הטלפונים החכמים? שאנשים הפסיקו לדבר זה עם זה ורק שולחים הודעות; שכבר אי אפשר לשבת ולהסתכל לרעך בעיניים, לדבר על החיים ולפתוח את הלב, כי בעודך מספרת על פרידה כואבת מהבעל, החברה קיבלה פוש באינסטגרם מאשלי בקשי שמעדכנת על גוון חדש של ליפגלוס; שכשהילדים מדברים איתך, אתה עם הראש בנייד; שפייסבוק מעודדת שיח אלים, למרות שצוקרברג בטח היה ילד כאפות; שכבר אין ארוחות משפחתיות, כי כולם בוהים בנייד ורואים מנות של אחרים באינסטגרם; שאף אחד כבר לא קורא ספרים, רק רואה סטורי; שכולנו נהיינו כפייתיים בלי רגע לעצמנו, כי כשהסמארטפון דולק המוח כבוי; שחלק ניכר מתאונות הדרכים נובעות משליחת מסרונים; שהנייד שובר לנו את הצוואר ומעוות לילדים את הבהונות, אבל מה זה משנה, ממילא האצבע היחידה שחשובה להם היא הבוהן של הלייק; שככל שהטלפון נהיה יותר חכם אנחנו נהיים יותר טיפשים.
מנגד, כדאי לזכור שאמנם הידרדרנו במתמטיקה ובאנגלית, אבל אנחנו עדיין מספר 1 בעולם בעברית. עם כל הצער על הירידה בהישגי ילדינו – ככל שהיכולות של הצעירים שלנו יירדו, כך יירד גם הביקוש אליהם בחו"ל, ותצטמצם בריחת המוחות מהארץ (נכון שגם המוחות עצמם יצטמצמו, אבל לכל דבר יש מחיר).
ההשפעות הרעות של הניידים מתגמדות מול הדברים החיוביים: שליחת מסרים מונעת הירדמות בזמן נהיגה, והעובדה שלא מדברים בארוחת שישי סביב השולחן מונעת סכסוכים משפחתיים מיותרים.
רפואה שלמה
יהיו שיגידו שבעשור האחרון חלה הידרדרות במצבה של מערכת הבריאות. יש צפיפות קשה בבתי החולים, אין מספיק כסף לתרופות, ומי שדמיין סל תרופות גדול מנצרים שמלא בכל טוב, צריך להתרגל למשהו צנוע יותר, שקית ניילון עם כמה כדורי אקמול.
בעניין הצפיפות במסדרון, חשוב לזכור את הצדדים החיוביים של הצפיפות, ובראשן הקִרבה והחום האנושי שהיא מייצרת, שמחזירים אותנו לישראל הישנה והטובה, לתקופה שבה היו כאן חיים צנועים ומגפות שלא מפלות בין עשיר לעני.
ואם אנחנו מחפשים חום אנושי – אין יותר חם מקשיש חולה ששוכב לידך במסדרון עם 41 מעלות, שמפאת מצבו גם יחלוק איתך את כל מה שיש לו בגרון.
בעניין המחסור בתרופות, זו הזדמנות לחזור לתרופות שדווקא זמינות אבל קצת נזנחו בשנים האחרונות – ולצד סל התרופות, להציע לאזרחים את "סל תרופות הסבתא". מרק עוף חם, גוגל מוגל, בקבוק עם מים חמים, תה עם דבש וג'ינג'ר, כוסות רוח ושתיית חלב ישר מעטין של עז.
אפשר להקים בצמוד למתחמי דיור מוגן מפעלים קטנים לתרופות סבתא, שם יועסקו הקשישים באריזת שום. זה ישמור אותם עסוקים בגיל השלישי, וגם יאפשר לסבתות להשתמש בעצמן בתרופות סבתא בחינם.
ריאליטי צ'ק
יהיו מי שיצקצקו בלשון ויגידו שבעידן תוכניות הריאליטי, הטלוויזיה נהייתה בלתי נסבלת, רדודה, נמוכה, פופוליסטית, ואיפה הימים של "טנדו" עם ירון לונדון. מצד שני, למרות שעברו 40 שנה, ירון לונדון עדיין מגיש בטלוויזיה, ותוכניות הריאליטי מאפשרות באופן דמוקרטי לכל אחד עם קצת כישרון (ועדיף ממש קצת) להיות כוכב זמר, כוכב נינג'ה, שף או סתם סלב.
מכיוון שבחלק מתוכניות הריאליטי הכלל הכי חשוב הוא שהמשתתפים יסתובבו בבגד ים, אפילו אם זה בפברואר באנטארקטיקה, סוף־סוף יש לנשים לגיטימציה להסביר לבן הזוג ש"זה לא שאני מתלהבת מהגוף של ג'ובאני רוסו בבגד ים – אני מתלהבת מהעובדה שהתוכנית היא מיקרו־קוסמוס של החברה הישראלית, שמציג בפנינו ניסוי סוציולוגי מרתק בדבר היחסים בין אינדיבידואלים ששום דבר לא מחבר ביניהם חוץ מהעובדה שממש במקרה כולם מסתובבים בביקיני".
לסיכום, היה לנו עשור נפלא. אני מחכה בקוצר רוח לעוד עשור מרנין ומרגש. √
עשור בטרם תעבור
