איור – טליק לזר
בזמן שכולם היו עסוקים בלחגוג לדמוקרטיה את החג שלה, לכתוב אחד לשני פוסטים על מה טוב בשביל המדינה, להכין את תעודת הזהות למפגש עם ועדת הקלפי ולהחליט אצל מי נפגשים לראות את השואו של מינה – אני נסעתי לשתי הופעות מול ישראלים בוונקובר ובטורונטו.
אחרי הליך ארוך ומורכב של מכרז בחרתי בבתי הבכורה כעוזרת האישית והמנהלת הכללית של מסע ההופעות הקצר, ושנינו ארזנו מזוודה, מעילי חורף, מיקרופון וכמה כבלים. כדי שלא אחזור חולה ביום הבחירות ואוכל להצביע באופן צלול, רכשתי בבית המרקחת מסיכת פנים מיוחדת נגד מיקרובים של כל מיני משתעלים ומתעטשים בלתי מתחשבים. חבשתי אותה במהלך כל הטיסה, מה שגרם לי להיראות כמו חניבעל לקטר, שבכל רגע עלול להתנפל על אחד הנוסעים.
זו הפעם הראשונה שאני נוסע עם בתי בענייני עבודה, כשהיא כבר בוגרת וגרה מחוץ לבית, ופתאום התחלפו התפקידים. האבא שדאג שלא תטבע באמבטיה ולימד אותה לנסוע על אופניים, שלקח אותה על הידיים והרדים אותה כל לילה בשירים דביליים בסגנון "אבא הלך לעבודה, יביא לך עגלה/חבילה/קבלה/חתולה עם תקלה", שהיה צריך לדאוג שתשתה, תאכל, תיזהר כשהיא חוצה את הכביש ולא תאכל ג'וקים מהרצפה או לפחות תשטוף אותם קודם – הפך להיות זה שדואגים לו. שלא יאכל יותר מדי, שלא ישכח את הטלפון בכל מקום, ושלא יתפגר לה באמצע הטיול כי הוא שכח לקחת ויטמינים ואומגה 3.
פתאום יש לנו זמן איכות לשיחות על כל נושא שבעולם, מעבר לזמן המוגבל שמוקצב לי בדרך כלל בארוחות שישי. היו לנו במסע הזה יותר מ־30 שעות טיסה, מה שהשאיר הרבה מקום לפטפוטים כיפיים. כשהילדה היתה עייפה, היא שמה עלי את הראש כמו בימים הטובים ונרדמה, ואני תהיתי איך התינוקת גדלה כל כך מהר.
קר בטורונטו. אנחנו עטופים במעילים, בכובעים, בכפפות ובגטקס, ועדיין קר לנו. המקומיים, לעומת זאת, מסתובבים בחולצה קלילה ועם מעיל ביד כאילו אמצע הקיץ, ואומרים: "זה קר? עכשיו נעים. היית צריך להיות פה בחורף".
הקנדים סימפטיים, סוג של אמריקנים עם ניחוח אירופי מנומס. נהגתי יום שלם למפלי הניאגרה בלי שום צורך לעבור למצב מלחמה. לא שמעתי שום צפצוף בכביש, אף אחד לא הבהב לי עם האורות או הניף לי אצבע משולשת, ואף אחד לא עקף את כל התור כדי להתגנב לפניי ברמזור. אולי הם מחונכים יותר, אולי יש להם יותר זמן פנוי ויותר מסלולים בכביש, ואולי, אם היו שם 40 מעלות בקיץ והכיסא היה נדבק להם לגב מזיעה, גם הם היו פותחים חלון ומברכים זה את זה בכינויים שמערבים בנות משפחה ועבודה בתעשיית המין.
המגדל השני בגובהו בעולם, מגדל CN, נמצא בטורונטו, וזו היתה הזדמנות מצוינת לשוב ולהיזכר שיש לי פחד גבהים מטורף. רוב זמן הביקור במגדל חשבתי שזה חוסר אחריות מצידי לעלות על מבנה שאני לא יודע מי בנה אותו, מי אישר את התוכניות, ואם לא טעו בכמויות המלט. מצד שני, קנדה זה לא ישראל.
אחרי ארוחת בוקר מחורבנת במיוחד ברשת כמו־אמריקנית שמגישה חביתה במאפין, הרגשתי כאילו אכלתי ריצפז. אולי זו הסיבה להצלחה המטורפת שיש שם לקפה ארומה ולקפה לנדוור: הם פשוט מגישים אוכל טעים עם מלפפון ועגבנייה, שלא רואים בדרך כלל, וזה עובד לא רק על המוני הישראלים שגרים כאן, אלא גם על המקומיים שמאסו בצרבת.
במהלך הארוחה התיישב לידנו אדם שפצח בשיחה לא מוזמנת, ואמר לי שאני דומה ליול ברינר. מהמונולוג המאוד חד־צדדי הבנתי שהוא אב לשתי בנות, מנהל חשבונות, ויש לו כלב. בתוך שלוש דקות הוא הציע לנהל לי את הספרים ואת הקשר מול רשויות המס, והעובדה שאני גר בארץ לא נראתה לו בעייתית.
רק כשהוא אמר שהוא קרוב של ברוס ספרינגסטין ושהוא בקשר עם ג'ין סימונס מלהקת קיס, נפל לי האסימון. רגע לפני שהוא הציע לי לקפוץ לצהריים באחוזה שלו ושל שרון סטון, הבנתי שיש בעיה ונפרדנו כידידים.
מעולם לא הייתי במפלי הניאגרה, לא בצד האמריקני ולא בצד הקנדי, והשהייה בטורונטו נראתה כמו הזדמנות מצוינת. שכרנו רכב ונסענו לשם, ואני שוב הודיתי לחברים מווייז ששינו לי את החיים, ובזכותם אני מגיע למקומות שפעם הייתי מגיע אליהם בזמן ארוך פי 3, במקרה הטוב, או נמצא קפוא באוטו בלי דלק על ידי שבט אסקימוסי, במקרה הרע.
המפלים הם אכן פלא מקסים, אבל כמו כל טמבל, התפתיתי לרדת לסיור מתחת למפל תמורת עוד 30 דולר, רק בשביל לראות מים יורדים בערך כמו בסחנה או באמבטיה שלי כשמתפוצץ צינור (אם כי אז זה עולה לי קצת יותר מ־30 דולר). התנחמתי בידיעה שבקיץ הירידה לסיור הזה כוללת גם שלוש שעות של עמידה בתור.
הגברת הראשונה והגברת הקטנה, שנשארו שתיהן בבית, קלטו את עומק רגשות האשמה של מי שנסעו לניאגרה בלעדיהן, והגיבו במפל של ווטסאפים עם תמונות מוצרים שאולי נמצא בזול ונביא להן (ואם לא אז אין בעיה, גם ביוקר זה בסדר).
בטורונטו גיליתי את אחד הקניונים הגדולים שראיתי מימיי. בתי ואני בחנו זו את זה כדי להבין למי יש סיבולת קניונים גדולה יותר. למרות ששנינו לא קניינים מצטיינים, שרדנו שם כמה שעות טובות עד שהרגשתי שאם אני רואה עוד חנות אחת, אני משתגע סופית.
בלי להישמע פרובינציאלי, ולמרות שאנחנו בטוחים שאנחנו מרכז העולם, מרתק לראות שלאנשים בעולם המערבי יש חיים שונים לגמרי משלנו. לא מעט קנדים הם חובבי ציד, ובתוך הקניון יש אגף ענקי שבו אפשר למצוא כל ציוד אפשרי בנושא, מרובים ואקדחים בחנויות שלא היו מביישות נשקייה בסיירת צנחנים, ועד דגמים של דובים וצבאים מפלסטיק, המשמשים מטרה לאימונים. אפשר למצוא גם רהיטי גן שמיועדים לתלייה על עץ גבוה, כדי שתוכל לשבת בנוח בזמן שאתה מחכה לפגוש איזה דוב, ואפילו שקים מיוחדים, שמתאימים לאריזת צבי אחרי שדפקת לו כדור בראש.
אני מודה: השפע פיתה אותי. מדדתי אפוד ציידים מנומר והחזקתי רובה בתנוחת ירי כאילו אני ממתין לדוב גריזלי, עד שנזכרתי שאני מפחד אפילו מדב נבון.
אחרי שהגענו לוונקובר היפהפייה וסיירנו קצת ברחובותיה, התברר שהילדה איבדה את האייפון. החבר מהארץ הוזעק לבצע נוהל "פיינד מיי אייפון", וראה שהמכשיר מסתובב הלוך ושוב כמה רחובות מאיתנו. עלינו על רכב המארחים והחילונו לשוטט ברחובות בעודנו מקבלים עדכונים מהחמ"ל בארץ, כאילו שאם נאתר את מיקומו של המכשיר נקפוץ על הגנב. אחרי חיפוש נוסף הבנו שהגנב המשוטט זה בעצם אנחנו, והמכשיר פשוט נפל במכונית.
בלי ישראלים אי אפשר, ובאחת מה"עגלות", שבהן ישראלים מוכרים מוצרים מפוקפקים לעוברים ושבים, אמרה לי נערה צעירה שאני "מה זה מוכר לה", ולמרות הקרחת שלי ניסתה לשכנע אותי לרכוש מכשיר להחלקת שיער. אמרתי לה שאקנה בכיף, אם היא תקנה משקפיים.
היא לא התייאשה, ובאנגלית במבטא חיפאי מושלם הציעה לי לקנות במחיר מופקע צנצנת עם בוץ רפואי מים המלח – שהריח יותר כמו בוץ טובעני מאתר השפכים הסמוך. אחרי שבוע עם קנדים מנומסים, ישרים ומסבירי פנים, פתאום הרגשתי בבית. √
