logo

צבא הגנה על ביתך הקטנה

  צבא הגנה להגנה על הבת הקטנה - טליק

צבא הגנה להגנה על הבת הקטנה – טליק

בשבוע שעבר גייסנו את האמצעית שלנו. הגדולה כבר השתחררה לפני שנה ומשקיעה את כל זמנה במלחמה נגד הפסיכומטרי, מה שפינה את הדרך לחיילת מספר 2 במשפחה, שהצטרפה לחיקו החם של צבא הגנה לישראל. טיימינג לא משהו, אם אתם שואלים אותי. בני גנץ מריח את השחרור ומתכנן את הטיול למזרח, בוגי שומר על פרופיל נמוך, ואייזנקוט עוד עובר על מסמכים כדי להבין מי נגד מי. ואיזו קבלת פנים אירגנו לה עם החיסול הזה של שיירת חיזבאללה ונספחיה האיראנים. משעמם לא יהיה כאן.
כשאתה מגיע לבקו"ם עם הבת השנייה, זה אחרת. לא שהיא אהובה פחות, חלילה, אבל בסיבוב השני הלחץ יורד שלב, ואפשר לשחרר כפתור בחולצה. אתה כבר מכיר את השביל מהחניה, את השלט האלקטרוני עם השמות, את האוטובוסים שמחכים. אתה כבר יודע איך להסתיר את הגוּלה העצובה שתקועה לך בגרון.
תכלס, אין לי סיבה להיות מודאג. היא לא מתכננת להיות טייסת או לוחמת בקרקל. גם לא נהגת האמר. אם להאמין לגופי המודיעין השונים, אז מדד האיומים על ישראל ירד, ומצבנו האסטרטגי בכלל לא נורא. השאלה העיקרית שמטרידה אותי היא כיצד ילדה שמעולם לא טעמה דבר שאינו פסטה, שניצל או לחם עם שוקולד, תשרוד את התפריט הצבאי. ואחרי השאלה הזאת, בסדר יורד: מה יחמם אותה בלילות הקרים, האם יש Wi-Fi בבסיס, ומי יכין לה שוקו עם קש בדיוק דקה ועשרים שניות במיקרו, עם קצת חלב מוקצף מלמעלה. אמא שלה, שהיא במקרה גם אשתי, מרגיעה אותי ואומרת שבעיראק, בנות כורדיות בגילה מתגייסות לפשמרגה ונלחמות בדאעש, אז שתגיד תודה ולא תהיה מפונקת.
אם תשאלו אותי, הדבר שיקשה ביותר על הבנות האלה הוא הפרידה מהסלולרי לחלקים גדולים של היום, לפחות בטירונות. בניגוד לדורות קודמים, הדור הזה נולד עם טלפון מחובר לגוף, והבוהן שלהן זזה על המסך במהירות שמעל למהירות האור. אינסטגרם, פייסבוק, ווטסאפ – שם החיים שלהן, וברגע שהמ"כית תודיע להן לכבות את המכשיר ולשים אותו בקיטבג, זה יכול להיגמר בהיסטריה המונית. אני מקווה שהצבא מכין את עצמו לתרחישים האלה ודואג לנוכחות של מומחים לבריאות הנפש.
כל הורה שמועמד לגיוס חובה, מכיר כבר את רשימת הציוד הלא רשמית שמסתובבת ברשת. אני חשבתי לתומי שאפשר להגיע לבקו"ם עם ג'ינס וסווטשירט וכמה סנדוויצ'ים, והצבא דואג לכל השאר. ככה זה היה כשאני התגייסתי. אבל מאז הרבה מים זרמו בירקון, הזמנים השתנו, וכנראה שהקיצוץ בתקציב הביטחון גולגל חזרה להורים. הילדה והאמא שלה טיילו שבועיים במסע חוצה קניונים ומילאו עגלות בבגדים, נעלים, מגבות, מראות, סדינים, בגדים תרמיים, קרמים, שקיות אשפה, שק כביסה, מנעולים, כלי כתיבה ותרופות נגד כאבי בטן, בחילות, שלשולים והקאות, כאילו שהיא נוסעת למומבאי ולא לטירונות רובאי 02. כשניסיתי להרים את התרמיל שלה לאוטו, הגב שלי כמעט נשבר. האוטו בקושי סחב, ואם המצב לא ישתפר, אני אצטרך לקנות טנדר.
כשהגענו לבקו"ם ראיתי שאני מכיר כמה מההורים. המשותף לכולם היה שכולם, מלבדנו, היו זוגות גרושים שהתאחדו באופן חד־פעמי למעמד המרגש. אב גרוש אולי לא יגיע לכל יום הולדת של בתו, ושמעתי גם על אבות שלא הוזמנו לחתונה של הילד בגלל כסאח עם האמא, אבל את הבקו"ם אף אחד לא מוכן לפספס. זה גם מסביר את הפקקים הענקיים באזור. החניה תוכננה כנראה לפי אוטו לכל מתגייס, רק שהגרושים מגיעים במכוניות נפרדות ומשבשים את הסטטיסטיקה.
זהו. רמקול צורח, אוטובוס מתניע, חיבוק ונשיקה, והנה היא הלכה.

עדיין לא ברור לי איך בדיוק אחת שאוכלת קערת קורנפלקס במיטה בשכיבה ובטוחה שלמדיח אפשר להכניס את הצלחות עם כל שאריות האוכל ו"שהוא יסתדר כבר", תצליח להתמודד עם המסגרת הצבאית

כעבור כמה ימים הגיעה התמונה הבלתי נמנעת עם האם־16. שבוע אחרי, עדיין לא ברור לי איך בדיוק אחת שאוכלת קערת קורנפלקס במיטה בשכיבה ובטוחה שלמדיח אפשר להכניס את הצלחות עם כל שאריות האוכל ו"שהוא יסתדר כבר", תצליח להתמודד עם המסגרת הצבאית. אני חושב על כל הדברים האלה ועל הילדה הקטנה שלי שנמצאת עכשיו באוהל, עד שאני מתעייף ונרדם. בהצלחה, אהובה שלנו.
  משהו לקינוח
גל הקור אמנם עזב, אבל השאיר אחריו אדמה חרוכה. נהייתי מנוזל כהוגן, כולל כאבי ראש, התעטשויות בלתי פוסקות, כמויות מסחריות של טישואים ותרופות שלא עוזרות בשיט. מכיוון שלא היתה לי סבלנות לשכב כל הזמן במיטה, יצאתי אל העולם, פגשתי אנשים וניסיתי להתנהג כרגיל. אבל התברר לי שהחברה אינה מסבירה פנים לאנשים כמוני. על כל צעד קיבלתי מבטים לא סימפטיים.
שמתי לב שלכל מצונן יש את השיטה שלו להעלים את הראיות. המסודרים יזרקו את הממחטות המשומשות לפח, החורנים יקפלו קטן קטן וישימו על השולחן, והחסכנים (אלה שמראש יצאו מהבית עם גליל נייר טואלט) יתחבו את הניירות לגליל עד שהוא יתפוצץ. למרות שאני מצונן לעיתים די קרובות, אני חושב שהגיע הזמן לשים את זבי החוטם הללו במקום הראוי להם – כל מקום שהוא לא לידי. כי במקרה הזה, טובת הציבור גוברת.
כמו המעשנים, גם המנוזלים צריכים להיות מודרים מהמרחב הציבורי ולחיות את חייהם במנותק מהשאר. בכל מקום ציבורי צריך להיות אזור ל"מנוזלים בלבד". במסעדות, האנשים האלה צריכים לצאת החוצה ולשבת מתחת לפטריית החימום. שני המושבים הקדמיים בכל אוטובוס יוקצו רק להם, מעליות יהיו מחוץ לתחום (כן, כן, שיעלו ברגל!), ואם תגיע מצונן לטרמינל 3, יהיו לך שתי ברירות: או לחזור הביתה, או לשבת במחלקת "סופר סופר אקונומי", שזה כמו מחלקת תיירים רגילה רק שהחלונות פתוחים. √

יאיר ניצני הוא בעל נפלא ואב לשלוש. . חבר בלהקת תיסלם מ1980 וחובב מזון עתיר קלוריות. ניהל את חברת התקליטים הד ארצי בשנות ה80, מגיש בטלויזיה, וברדיו ,מרצה ועורך טיקסי חתונה אזרחיים. הוא נפגש עם קהל בערב בשם״ הולך פזור״ ברחבי הארץ. סיפרו הראשון ״מרים גבה״ המבוסס על הטורים הפופולריים שכתב 12 שנים ב״ישראל היום״ יצא לאור באוגוסט 2014 המשרד 035617711 הרצאות: 0545444428 פניות בנושא תיסלם באתר הלהקה www.t-slam.com, יאיר מחתן - באתר טקסים html/יאיר-ניצני./http://www.tkasim.org.il
  1. מירב
    משעשע כהרגלך. יום נפלא

כתבו תגובה

*

captcha *