זה התחיל בכתם רטוב וקטן מתחת לכיור במטבח. אם להיות גלוי, אלה ממש לא המקומות שאני מסתובב בהם ביום יום. הארונות הנמוכים והחשוכים שמקבלים אותך בריח טחב וחומרי ניקוי לא עושים לי טוב. אני מעדיף לדבר עם אנשים בגובה העיניים, במקומות מוארים ומאווררים היטב. אבל קיבלתי דיווח מהאישה שיש נזילה והתייצבתי כמו חייל.
הצצה חטופה אישרה לי שאכן, יש נזילה. הסמרטוטים באחסנה יבשה היו רטובים, הטבליות של המדיח שחו גב, מעט כלי העבודה שהנחתי שם היו במצב של חלודה מתקדמת, וכך גם התרסיסים לניקוי חלונות, דלתות, כיורים, מקרר, תנור גז, מכונת כביסה, מכונת תפירה, ספה, מזנון, שטיח, אלטעזאכן. אלטעזאכן. קונים הכל רהיטים.
ברגע הראשון הייתי בטוח שמדובר בדליפה מהשקית זבל, כי בפעם האחרונה שהייתי בסופר קניתי שקיות מדגם זול במיוחד (למה להשקיע בדבר שממילא הולך לפח?). חשבתי שזה מגיע לי, אבל אחרי שהחלפתי לשקית ממודל מתקדם והנזילה המשיכה, הבנתי שהבעיה נמצאת במקום אחר. המשכתי לחפש, כשהתחילו לי מיחושים בגב. התכופפות לגובה של פחות ממטר היא לא משהו שהספרות הרפואית ממליצה לאנשים בגילי. הישיבה על התחת לא ממש מאפשרת תנועה חופשית, וכריעה על הברכיים טובה לשלושים השניות הראשונות, אחר כך מתחילים הכאבים שמזכירים לך למה העיפו אותך מקרבי.
זיהיתי שהטפטוף מתחת לכיור מגיע מההברגה של הסיפון. אשתי, שעברה כרגיל בזמן הלא נכון, זרקה לי משהו על להזמין אינסטלטור. הרגשתי חבטה קלה באגו הגברי
אם צברת עודפים באזור הבטן, כמוני, התנועה מתחת לארון היא מאתגרת במיוחד. ביחד עם הנשימות הכבדות אתה עלול להישמע כמו כלב אלפים שנשכח בחום של ישראל. על עזרה לא חלמתי. כאב לשלוש בנות אני יודע שאין סיכוי שאף אחת מהן תדע להביא לי מפתח צינורות, ג'פקה או פלאייר. לא בטוח שהן מודעות בכלל שיש משהו מתחת לכיור.
לאחר שהבאתי כסא של גמדים מהחדר של הילדה והתיישבתי כמו גננת בפעוטון, זיהיתי שהטפטוף מגיע מההברגה של הסיפׂון. אשתי, שעברה כרגיל בזמן הלא נכון, זרקה לי משהו על להזמין אינסטלטור. הרגשתי חבטה קלה באגו הגברי, אבל שמרתי על קור רוח. אמרתי לה שנראה לי מיותר לשלם 250 שקלים על ביקור שיסתיים בגומייה של שני שקלים. מה גם שאינסטלציה נתפסת אצלי כמקצוע לא מסובך במיוחד. יש סיכוי שמה שאני אגיד עכשיו ישרוף אותי באיגוד האינסטלטורים, אבל לעזאזל מישהו צריך להגיד את זה.
חברים, אינסטלציה זה לא דבר מסובך. שלא כמו חשמלאי, שצריך להבין במתחים, בעומסים ובקצרים, רצָף שצריך לדאוג לשיפוע נכון ואסתטי, או טַייח שמביא את תנועת השפכטל לדרגת אמנות, חייו של האינסטלטור פשוטים יחסית. מבריגים את הסיפון, מנקים קצת ג׳יפה מסביב' ומחזירים למקום. ביג דיל. זה אפילו לא משהו שצריך להיראות טוב. אתה הרי לא לוקח את האורחים בבית החדש ומראה להם איזה יופי של סיפון יש לך מתחת לכיור. נכון שיש תמיד את הבעיה שהצינורות שיוצאים מהקיר והצינור שיוצא מהכיור לא נראים כמו משהו שיכול להתחבר אי פעם, אבל עדיין, לא מדובר במדעי החלל.
בכל זאת, כדי לא להצטייר עקשן וגאוותן, צלצלתי אליו. האינסטלטור בצד השני ניסה בעיקר להפחיד אותי. "עד שאני לא בא ורואה אני לא יכול להגיד לך כלום", הוא אמר. "היו מקרים שנזילות כאלה הסתיימו בהחלפת כיור שצריך היה להוציא מהקיר, ואם הצינור ברזל חלוד, צריך להחליף לצנרת פלסטיק. במקרה כזה צריך להרים רצפה ולהחליף קרמיקה, וזה יכול להגיע גם לעשרת אלפים שקל". התלוצצתי עם אשתי שאולי נעבור דירה וזהו, אבל היא לא צחקה. אחרי ארבעה ימים בלי כיור במטבח אין בנאדם שלא מאבד את חוש ההומור שלו.
צלצלתי לשכן שלי, שכבר שנים מוכר תדמית של מבין גדול באינסטלציה. הוא הציע לי לא להיבהל ולבדוק את מצב הגומייה, כי ״בסוף זה תמיד גומייה קטנה שזזה מהמקום״. ״זה בדיוק מה שחשבתי״, אמרתי לו.
הגומייה דווקא נראתה לי בסדר גמור, אז הידקתי קצת את ההברגה – לא לפני שעטפתי אותה בחוט טפלון לבן, כמו שראיתי את האינסטלטור עושה פעם, ניגבתי מסביב והודעתי על סיום המבצע.
אחרי יומיים אשתי הודיע לי ש״מתחת לכיור עדיין רטוב״.
חזרתי לזירת הפשע ואיתי הכסא הגמדי וארגז הכלים, ופתחתי שוב. כנראה שבסיבוב הקודם, בגלל חוסר מודעות, שלא לומר טיפשות, חירבתי לגמרי את ההברגה של הסיפון. כשכבר הצלחתי לפתוח, הוא נראה שחוק לגמרי. הגומייה בפנים לא נראתה טוב, והחלטתי להשקיע בסט צינורות וגומיות חדש. השארתי את כל העסק פתוח – ליתר ביטחון הנחתי דלי מתחת – ומיהרתי לטמבורייה הקרובה.
המוכר בחנות שאל אותי בכמה צׂול מדובר. שיחקתי אותה שאני מנסה להיזכר, אבל האמת היא שאני די חלש בצולים. התוודיתי בפניו על הבורות שלי. הוא ניחם אותי והציע לי לחזור הביתה ולמדוד עם סרגל. חזרתי הביתה וגיליתי שהילדות, שחזרו בינתיים מבית ספר ולא ידעו שהכיור לא מחובר, השתמשו בברז כרגיל. הדלי כמובן עלה על גדותיו, המטבח הוצף, המדיח התקצר, וכל הפקקים בבית קפצו. ריצפתי את המטבח בסמרטוטים, כיביתי את המחשבים בתקווה שלא חטפו גם הם זץ, והתלבטתי מה עכשיו.
זה היה יום שישי בצהריים, ובערב תיכננו ארוחה לכמה חברים. ראיתי שאשתי מתחילה לקבל את הפרצוף של הג׳ננה, ובעצתה צלצלתי שוב לאינסטלטור. הוא נשמע יגע וקצר רוח, עשה טובה שדיבר איתי, ואמר שביום שישי הוא בכלל לא עובד כי הוא צריך לעזור לאשתו בבישולים, ואם הוא יבוא זה יעלה לי 500 שקלים.
זה כבר היה יותר מדי בשבילי. שכנעתי את אשתי לבטל את האורחים. במצב הזה היה לשנינו ברור שלא נוכל להכין אוכל ולשטוף כלים. התחילו צעקות והאשמות, אבל אני שמעתי אותן מרחוק, כי רצתי לטמבורייה עם המידות המדויקות של הצינור. לצערי החנות כבר היתה סגורה.
כשחזרתי אשתי הודיעה לי שהיא לא מתכוונת לבשל בתנאים האלה. אז בשישי הלכנו למסעדה, ובשבת גם. שילמתי מחיר כבד על העקשנות שלי אבל לפחות למדתי משהו – שצול זה שניים וחצי סנטימטרים.
