איור טליק לזר
באחד הלילות התעוררתי למשמע זעקות רמות. קפצתי מתוך השמיכות כנשוך נחש, רק כדי להבין שאת הזעקות הבכייניות פלטתי בעצמי מתוך שינה. בחלומי נקלעתי לתגרה עם כמה פרחחים צעירים, ובמקום להכות אותם בחזרה שוק על ירך, כפי שציפיתי מעצמי לפחות במסגרת של חלום, פצחתי ביללות.
מאותו רגע ואילך כבר לא הצלחתי להירדם שוב. שחזרתי שוב ושוב את המכות שהוחטפו לי, וכעסתי על עצמי שלמרות שנים של אימונים באמנויות לחימה, בחרתי בתגובה בכיינית. חששתי שהמקרה עלול להוציא לי שם של פחדן ולהוביל לאובדן כושר ההרתעה שלי בעולם החלומות.
בערב סיפרתי בפתיחות את הסיפור לשכנים שלנו. איתן השכן הסביר לי שכדי לשקם את ביטחוני העצמי, לא מספיק להתאמן עם מדריכים אמיתיים, ״אתה צריך לנסות גם מציאות מדומה״. הוא המליץ על משחק שרכש לבנו לאחרונה, שמתבסס על טכנולוגיה חדישה: ״אתה מניח את המשקפיים המיוחדים האלה על הראש שלך, בוחר את המשחק המתאים ונכנס לעולם אחר, שבו אתה יכול להרביץ לכל מיני פושעים כאילו אתה שילוב של ברוס לי ורוקי 4״.
איתן הניח את משקפי המציאות המדומה על ראשי ובחר עבורי משחק שבו אני צריך להשמיד כל מיני צורות שנעות לעברי במהירות. אחרי שכל מיני משולשים התנפצו לי על הראש כי לא הייתי מספיק מהיר והתחלתי להרגיש כמו משולש כאפות, הוא בחר עבורי משחק אחר.
״זה משחק ממש מפחיד״, הסביר. ״אתה נכנס למעלית, עולה לקומה גבוהה, ושם, באיזו מרפסת, מחכה לך קרש שאתה אמור לצעוד עליו, ואז לקפוץ 50 קומות למטה. כיף אדיר״. כל זה מתרחש, כמובן, בעודי עומד על הרצפה אצלו בבית, בלי שום גורד שחקים בסביבה, מקסימום גורד גבינה במטבח.
הגרפיקה המאוירת במשחק נראתה כל כך מציאותית, שהייתי בטוח שאני אכן בקומה ה־50 של מגדל בורג׳ ח'ליפה בדובאי, ומרוב פחד לא הייתי מסוגל לעשות את הצעד הקטן קדימה, אל הנפילה המדומיינת. כל מבט קדימה לעבר ה״תהום״ העלה אצלי את מפלס האימה, ובמקביל, את מפלס הצחוקים אצל כל הנוכחים מסביב.
תכלס, גם בלי משחקי מציאות מדומה, אנחנו חיים בשנים האחרונות בעולם די וירטואלי. הרשתות החברתיות, ופייסבוק בראשן, מציגות לנו עולם לא מציאותי, כשהן מניחות בפנינו בעורמה רק את האנשים שלדעתן מתאימים לנו וחושבים כמונו. גם הם מגיעים בתמונות עם פילטרים שגורמים להם להיראות הרבה יותר טוב מהמציאות.
אבל הבריחה שחוויתי אל עולמות מצוירים הסעירה את דמיוני הרבה יותר מגלישה משעממת ברשתות החברתיות. נזכרתי בזמר ידוע ואהוב, שהשמועה מספרת שכבר שנים, בכל לילה, ״עולה״ על סימולטור טיסה ממוחשב ומטיס כל הלילה ג'מבו ברחבי העולם, כולל דיווחים לשדות תעופה ולמגדלי פיקוח בדרך ושיחות עם הקצין הראשון. בבוקר הוא הולך לישון בכל פעם בעיר אחרת.
איזו בריחה נהדרת, חשבתי לעצמי, ותהיתי איך לא חשבתי על זה בעצמי. עכשיו, כשאי אפשר לטוס כמעט לשום מקום, מציאות מדומה יכולה להיות פתרון פנטסטי עבור כולנו. מכיוון שחוויות הטיסה של רובנו מגיעות ממחלקת התיירים, אני מציע שכמו משחקי סימולטור של טייסים, ימציאו סימולטור שיאפשר לנו לְדמות את חוויית הנוסעים. בתקופה שבה אפילו טיסת צ׳רטר לבוקרשט נראית כמו נוסטלגיה מעוררת געגועים, אין סיבה שלא נוכל לשחזר את החוויה באמצעים וירטואליים.
מרגע שתרכיב את משקפי המציאות המדומה תוכל לעלות לטיסה, כמובן אחרי דיליי של שלוש שעות בטרמינל, מאבטחת אנטיפתית שתשאל ״נתנו לך משהו להעביר?״ ו״למה אני שואלת את זה?״, ואפשרות לקנות סנדוויץ' טונה ב־50 שקלים, כולל אלקטרודה מיוחדת שתשחזר במדויק את תחושת הצרבת.
בהמשך תוכל להרגיש ממש כאילו אתה מצטופף במטוס ליד שכן שגם חמש שעות בטרמינל לא שכנעו אותו לרכוש דאודורנט בדיוטי, ומאחור תינוק בוכה שהחליט לעשות במכנסיים. במסגרת ההדמיה תוכל לצעוק על דיילת וירטואלית שאתה רוצה שדרוג, שתזיז את הנוסעים הווירטואליים שנשענים לך על הכיסא, ו״תמכרי לי שוקולד, מה, אני אווטאר?!״
לסיום, תוכל לרדת מהמטוס הווירטואלי, לגלות שהמזוודה הווירטואלית שלך נאבדה, לריב עם הפקיד הווירטואלי במחלקת האבידות והמציאות בשדה התעופה באיסטנבול, ולסיים את הלילה במעצר וירטואלי בסגנון אקספרס של חצות.
בעצם, למה להסתפק בטיסות? בתקופה שבה המציאות רק הולכת ומידרדרת, ולפעמים נראית בעצמה כמו הזיה אחת גדולה, המציאות המדומה פותחת בפנינו אופציות נהדרות. למשל, במדינה שבה בתי הספר מושבתים (ושגם בימים רגילים מצב מערכת החינוך הוא אללה יוסתור), במקום להשקיע בדברים מסובכים כמו הגדלת הכיתות ושיפור רמת המורים – למה שלא יחלקו לכל ילד קסדת מציאות מדומה, שבה הלימודים מתקיימים כסדרם, הכיתות מרוּוחות, והילד יכול לבחור את המורים שלו, כולל שיעור מחשבים עם גיל שווייד ושיעור מוזיקה עם המחנכת נועה קירל.
גם דיירי בתי האבות, שלכודים שם כבר שבעה חודשים, יקבלו קסדות שדרכן יוכלו לקפוץ לבקר את הנכדים ולחבק את בני המשפחה, ואפילו לעשות את זה ב״נסיעה״ על אופנוע הארלי דיווידסון, שתגרום להם להרגיש שהם בטיול אחרי צבא.
מובן שיש עוד עבודה שצריך לעשות עם הקסדות האלה, כדי שכל החושים ישתתפו בחוויה. אבל אני בטוח שהמפתחים לא שוקטים על השמרים. עוד מעט נוכל גם למשש ולהריח, ובעזרת הקסדה, שתחליף את מסיכת הקורונה המבאסת, נוכל לדמות ביקור במסעדת שף שבכלל לא נסגרה בגלל הקורונה, ושבה חיים כהן מבשל רק בשבילנו ניוקי משובח ברוטב ערמונים – הכל בזמן שאנחנו אוכלים מנה חמה במטבח.
כולנו מתגעגעים להופעות תיאטרון ולמופעי מוזיקה, ועם המציאות הווירטואלית נוכל לחזור וליהנות מקצת תרבות. מי שמתגעגע יוכל לרקוד בהופעה של אלביס, לשיר עם יוסי בנאי ולחזור לימים היפים, שבהם נתנו לנו לשבת מאחורי עמוד תאורה, דחפו אותנו בתור למזנון ושפכו עלינו בירה כל ההופעה.
למתגעגעים לארוחות החג, הקסדה תאפשר ליהנות מארוחה עם כל בני המשפחה, כולל הדודה החטטנית, הדוד השיכור, האוכל הבינוני, ההערות הנבזיות והסיר על הרגליים בנסיעה הווירטואלית.
מי שלכוד בבית, נמצא בחל״ת או סתם סגרו לו את העסק ואין לו מושג איך יפרנס עכשיו את המשפחה, יקבל לקסדה את משחק ״נוסעים למשרד״ – שבו יוכל להיכנס לרכב חברה וירטואלי, לעמוד 45 דקות בפקק וירטואלי בדרך למשרד הווירטואלי בחברת ההייטק הווירטואלית, שמפתחת משחקי מציאות וירטואלית.
מי שנגמר לו הכסף וכבר לא יכול לקנות בסופר, יוכל להסתובב בסופר וירטואלי, להעמיס מוצרים בסל הווירטואלי ולשלם בכסף וירטואלי, מה שבוודאי ישביע את הרעב שלו ושל בני משפחתו, לפחות באופן וירטואלי.
המציאות המדומה יכולה גם לחצות מגזרים ולסייע לבחורי הישיבות, שיוכלו לקיים שיעורי גמרא בבית מדרש וירטואלי, לצד מאות אברכים וירטואליים – והכל בזמן שהם יושבים לבד בסלון ולא מפירים שום הנחיית בטיחות.
מי שחלה בקורונה או במחלה אחרת ונאלץ להתאשפז בבית חולים, יוכל להרכיב שם את קסדת המציאות המדומה ולהרגיש שהוא מטופל בקליניקה פרטית מאובזרת בשווייץ, בזמן שהוא שוכב על מזרן במחלקת הקורונה בחניון של בילינסון.
אפשר לשלב גם פיצ׳רים היסטוריים, שיאפשרו לנו לברוח לעבר ולהעביר מדי יום כמה שעות במהפכה הצרפתית, במסיבת התה של בוסטון או במסעות הצלב. כשתוריד את הקסדה ואשתך תבקש ממך לשטוף את הכלים, תוכל להגיד לה שתרד לך מהראש כי אתה גמור – כל היום רדפת אחרי ממותה. √
קסדה בראש טוב
תגובה אחת
-
אור 09/10/2020 at 21:58טור בראש טוב תודהה
