מתוך אתר העמותה. לחיילים אין קשר לסיפורים
עבור רובנו המושג "חייל בודד" מתקשר לאותם בחורים צעירים שעזבו חיים נוחים בחו״ל לטובת שלוש שנים בצה"ל. החיילים האלה שעלו ארצה לבדם, ראויים לכל מחמאה, ובימים של ויכוח בנושא "מיהו ציוני" גם נותנים תשובה מוחצת לשאלה. ואולם מפגש אליו הוזמנתי השבוע הכיר לי חיילים בודדים מסוג אחר. חיילים שנולדו גדלו והתחנכו כאן, ושהנסיבות הפכו אותם לבודדים גם אם הוריהם נמצאים מרחק של 20 דקות נסיעה מהם. המפגש היה ביוזמת עמותה של חיילים בודדים לשעבר, שמציעה את עזרתה לחיילים בודדים המשרתים היום, ומסייעת להם בזמן השירות ולאחריו. יש יותר מ 2000 חיילים כאלה והעמותה מסייעת להם בפתרונות דיור, ריהוט, מוצרי חשמל, לימודים וטיפול רפואי במקרה הצורך. במהלך הערב יצא לי להכיר כמה חיילים כאלה, הפגישה אתם הותירה עלי רושם עז אותו והחלטתי לחלוק אתכם סיפורים של שניים מהם.
אז השבוע טור קצת אחר ומעורר מחשבה, מבטיח לחזור לעצמי בשבוע הבא.
מילדת רחוב לקצינה מוערכת
את ענת (שם בדוי), 20, אני פוגש בבית קפה תל אביבי. היא נערה כובשת ומטופחת שגדלה בירושלים במשפחה חרדית של חוזרים בתשובה .״בגלל החזרה בתשובה הם לא ידעו מה הגבולות של החרדיות שלהם, והיו קיצוניים במיוחד״. היא מספרת. היא השישית מ 13 ילדים בבית שבו ישנים שלושה יחד במיטה , שלא תמיד יש בו אוכל ושמקלחת עושים רק פעם בשבוע. אין טלויזייה, אין מחשבים ולא טלפונים ניידים. בגיל 12 וחצי שירותי הרווחה הוציאו אותה מהבית מסיבות שונות שהזנחה היא הקלה שבהן. היא התגלגלה להוסטל שהוא כביכול חרדי ומיועד לבנות שחוו אלימות פיזית ומינית, ושם קיבלה את הבומבה של חייה. היא מגלה עולם שלא הכירה, נערות שהגיעו מבתים חרדיים אבל מדברות בשפה שאין לה אלוהים. הן שותות אלכוהול, מעשנות סמים, תוקפות מינית, הולכות מכות וזוכות לביקורים תכופים של המשטרה. ענת השתלבה לטוב ולרע ווניסתה לשרוד. משפחתה פיתחה אליה כעס גדול בטענה שהרסה את המשפחה, ואימא ואבא לא רצו שתחזור הביתה ותקלקל להם את הילדים האחרים.
היא הבינה שהדרך היחידה להחלץ מהעולם החרדי,מההוסטל המטורלל ומהמשפחה הלא מתפקדת, היא לברוח לרחוב,להיתפס על ידי המשטרה ולהגיע למוסד סגור וחילוני. תוכנית סדורה של ילדה בת 13 שבשלב הזה הפחד הגדול ביותר שלה זה שאלוהים יפיל עליה את השמיים בגלל שהיא לבשה מכנסיים. אני שואל אותה מה היה הרגע הנמוך ביותר אליו הגיע בתקופת המגורים ברחוב. היא מספרת על לינה בקומות הגבוהות של חדרי מדרגות ("כי לשם מגיעים הכי פחות אנשים") מתחזה ללסבית כדי שגברים יניחו לה לנפשה ויוצרת קשרים עם סוחרי סמים. היא זוכרת בדיוק את ארבעת המקלחות שהיו לה בכל אותם חודשים. אבל הרגע הנמוך ביותר היה הרגע בו היא נאלצה לקבץ נדבות כדי להשיג אוכל.
את יום הולדת 15 היא חוגגת ברחוב ובאחד מנסיעותיה באוטובוס היא זיהתה את אמא שלה יושבת כמה ספסלים לפניה. ״אמא הסתכלה עלי כמה פעמים אבל לא פנתה אלי. ירדתי תחנה אחרי ופרצתי בבכי, למרות שלא היה לי שום עניין שתיגש אלי וגם לא היתה לי שום כוונה לחזור הביתה.״ היא נזכרת. אחרי כמה חיכוכים עם המשטרה ענת הגיעה ל"צופייה". מוסד סגור לבנות נוער עם גדרות, שומרים ומצלמות , מקום עם משמעת חזקה שאי אפשר לברוח ממנו. אחרי כל ארוחה האחראים מחפשים בכיסי הבנות כדי לוודא שלא גנבו סכו"ם ואסור ללכת לשירותים אחרי האוכל מחשש שהבנות יקיאו. סופרים אותן מדי כמה שעות, ויש גם סוג של חדר סגור ("פסק זמן") למי שעוברת על הכללים . עד כמה שזה נשמע מוזר פה בפעם הראשונה היא חווה חיים חילוניים, ותחושה של ״בית״ נורמלי שגם אם היחס נוקשה בו, תשומת הלב והתחושה שלמישהו אכפת ממך, מחפה על הכל. אחרי חצי שנה בצופייה ענת עברה לכפר הנוער ׳שאנטי במדבר׳ שנמצא סמוך למצפה רמון, מקום שהוא מעין בית פתוח ומוכר על ידי רשויות הרווחה. המפגש עם נוער חילוני הותיר אותה המומה ומבולבלת. ״היה לי חור עצום בהשכלה. לא הבנתי על מה הם גדלו, מאיזה תרבות ומה זה סדרות הטלויזיה שהם מצטטים״.
ענת התגייסה לצה"ל עם השכלה של תלמידה בכיתה ו׳. היא לא הכירה את ״התקווה״ לא ידעה מתמטיקה, וגם לא אנגלית. אחרי תהליך קשה היא הגיעה ליחידה של נערי רפול וכנגד כל הסיכויים יוצאת לקורס מ"כים ומשם לקורס קצינים. היא קצינה קשוחה רצינית ואחראית שמאוהבת בצה"ל, הכל קטן עליה חוץ מההרגשה הזו בערבי שבת, כשהיא מדמיינת איך החיילות האחרות חוזרות הביתה, למשפחה אוהבת ומיטה חמה. ״הן שואבות כח מהיציאות שלהן בשבת ולי אין ממי לשאוב כוח. לפעמים אני חושבת שאני לא טובה מספיק אבל יודעת שבסופ"שים שלי שיש לי ערמות של כביסות, וקניות וחובות לשלם. אני כנראה שווה לא פחות מאחרים״. החבר'ה מהצבא מזמינים אותה אבל היא מעדיפה לא ללכת. אולי מתביישת, אולי חוששת מתשומת לב בנוסח "תכירו את ענת, היא משהו מיוחד״ . ״אני מעדיפה להיות שווה בין שווים. לשבת עם אנשים רגילים בבר ולדבר על דברים רגילים כמו כולם, ופשוט לא מצליחה״. אני מנחם אותה שבהמשך החיים אחרי שתתחתן ותעשה ילדים היא תגלה שהחברים מגיעים בכלל מהגן של הילדים, אבל היא לא ממש מתעודדת. אחת לכמה חודשים, היא מתלבשת כמו חרדית ונוסעת לבקר את אמא . המצב בבית לא טוב והיא הייתה שמחה לעזור אבל אין לה מאיפה.
לא פעם במהלך השיחה הרגשתי שאני עומד להזיל דמעה . רציתי לחבק אותה אבל התביישתי. חשבתי כמה קשה הולך להיות לה אחרי השחרור כשתצטרך להתחיל את החיים בלי תמיכה מהצבא או מהמשפחה. אבל על זה נדבר בסוף.
מכות מאבא על בסיס יומי
דוד 25, נולד וגדל בירושלים , ילד חמישי משמונה. בית ללא טלויזיה הבגדים עוברים מאח לאח, אין מתנות, אין פינוקים. ילדותו התאפיינה בחיכוכים בילתי פוסקים עם הוריו. שלא כמו אחיו שהולכים בתלם, דוד הוא ילד דעתני ואופיו המרדני מזכה אותו במכות על בסיס יומי מצד אביו. האם משתפת פעולה ומעלימה עין.
בגיל 14 אחרי שספג מספיק מכות לטעמו הוא מבין שהוא מספיק חזק כדי להתנגד. בערב אחד של אלימות קשה הוא משיב מלחמה, מטיל את אביו על הספה ובורח מהבית. הוא צועד לבדו אל ביתו של בעל מכולת שהכיר, ומתנחל אצלו בחדר המדרגות. האיש מגלה אותו בבוקר ופורש עליו את חסותו עד שהעניינים יירגעו.
בכיתה י"א דוד מתחיל ללמוד בבית ספר ערב כדי להשלים בגרויות, עוזב את הבית ועובד בבית קפה שהפך לבית עבורו, ובבוא העת מתגייס להנדסה קרבית עם תעודת בגרות חלקית. באופן חריג האגודה למען החייל מצליחה להשיג לו דירה אותה הוא חולק עם עוד כמה חיילים. דקה אחרי השיחרור הוא מחוייב לעזוב מיד את הדירה, אבל הוא מצליח לשהות בה עוד עוד חודש כדייר סמוי עד שהוא מוצא עבודה ומצטרף לדירת שותפים. הוא רוצה לפתוח דף חדש ומוצא עבודה כמאבטח אוניות נגד פיראטים, על קו תעלת סואץ – האוקיינוס ההודי. הוא מפליג במשך כמה חודשים, חוסך משכורת של שנה עושה קצת חושבים ומחליט לחזור ללמוד.
משעשעות דרכי האל. מתברר שהדרך המהירה ביותר ללימודי משפטים עוברת בקמפוס החרדי של מכללת אונו. הקמפוס החרדי זהה לקמפוס הרגיל אך עולה פחות וגם אין בו צורך בתעודת בגרות או פסיכומטרי. כל שעליך לעשות הוא לחבוש כיפה… דוד מסיים את הסימסטר הראשון בשנה א׳ עם ציונים יפים, הוא עוזר לחיילים בודדים במסגרת העמותה ואחראי על תחום ההובלה, שכולל איסוף תנורים כיריים מקררים מכונות כביסה ורהיטים, וחלוקתם לחיילים בימי שישי כשהם בבית.
יש לו חור עצום בחילוניות. הוא מכיר רק זמרים מהמגזר הדתי וכששמע על מותו של ספי ריבלין לא הבין על מי מדברים . חברי ילדות אין לו בכלל, רק כאלה שהכיר אחרי גיל 17.הוא לא מבין את הקודים החילוניים, מתקשה ליצור קשר משמעותי עם נשים, אבל הוא לומד. צוואר הבקבוק משתחרר לאט לאט והעתיד נראה כבר קצת יותר ורוד. אני שואל אותו על הקשר עם ההורים והוא אומר שיש טלפון אחד לחודש אבל לא יותר.
קשים ומעוררי תקווה ככל שיהיו , סיפור חייהם של ענת ודוד הוא אחד מני רבים. אלפי חיילים בודדים זקוקים לעזרה ותמיכה. אז אם אתם רוצים לעזור בכסף או רהיטים או סתם להתנדב בעמותה אתם מוזמנים. https://lonesoldiercenter.com/hebrew/
