לפני כחודש הגברת הראשונה רשמה את עצמה לאיזו אפליקציה שמודיעה על דילים שווים לחו"ל. משהו שמצלצל כמו שם של זמר ספרדי . סילביו..רוברטו אולי בניטו.. אה. חוליו! זה השם. כאילו מהמילה 'חו"ל' הבנתם? הימים עברו ואני הדחקתי את קיומו של חוליו הלז עד ששכחתי לגמרי מקיומו. השבוע קיבלתי ממנו תזכורת כואבת: אשתי הודיעה לי שהאפליקציה שלחה אותה לחמישה ימים בפריז, ומרגע זה אני המבוגר האחראי.
כמובן שהיא השאירה הוראות מסודרות לכל יום, את מי לקחת מתי ואת מי להחזיר מאיפה, מי אוכל מה, מה לקנות במכולת, למי להצביע בבחירות לרשויות המקומיות, מה לענות במשאל עם על החזרת שטחים, ועל איך הייתה רוצה למצוא את הבית כשתחזור. ראיתי על פניה את המבט המרגיז של חוסר האמון ביכולתי לעמוד במשימה, אבל שידרתי עסקים כרגיל. נתתי לה להבין שכל העניין הזה של ניהול משק בית קטן עלי ושאין סיכוי שהבנות יתגעגעו אליה אפילו לא לרגע.
ביום הראשון השכמתי קום, הכנתי קפה, ובלעתי כמה ויטמינים שמילאו אותי באופטימיות לקראת האתגרים שמצפים לי. הערתי את הגדולה לצבא והכנתי לה כריך וקצת פירות. היא הביטה בי במבט לא מרוצה ואמרה לי שאלה לא הפירות שהיא אוהבת ושהסנדביץ' של אימא יותר אסתטי. התעלמתי מהביקורת ונתתי לה 20 שקלים שתקנה טוסט בשקמית. הערתי את הקטנה. ניסיתי למצוא את הבגדים הנכונים בערמה המאוד מסודרת שהכינה אישתי, אבל מיסרון מפתיע מהקייטנה עדכן שהתוכניות השתנו והיום הולכים לבריכה. אי לכך ובהתאם לזאת עלי לספק לילדה קרם הגנה, כובע ים ומשקפות צלילה. הרגשתי רעידה קלה בכנף. חיפשתי את קרם ההגנה והמשקפות. הפכתי את הארון, את המחסן, את מרפסת השירות, ואת המזוודה עם הדברים של הים ולא מצאתי כלום. התחלתי להזיע בעיניים. חזרתי לדף ההוראות של אישתי ושם מצאתי למטה בשונות , סעיף קטן ד': " במידה ויודיעו מהקייטנה שהולכים לבריכה (ואני מהמרת על יום שלישי) יש לקחת את ערכת הבריכה שארזתי לך במגירה למטה, שבה יש משקפות קרם הגנה וכובע ים".
עכשיו כשהמתח ירד, הרגשתי שאני חייב לקחת פסק זמן כדי לאגור כוחות להמשך היום. אז התיישבתי לקרוא עיתון ולשתות קפה. בשמונה ורבע הילדה שאלה מה עם הקייטנה .הצצתי בשעון וראיתי שהקייטנה כבר התחילה . עד עכשיו הילדה שכבה מול הטלוויזיה וראתה ארתור, לא אכלה ולא הסתרקה(!). נתתי לה תפוח ביד וטסתי אתה החוצה. בתשע התקשרו מהקייטנה להודיע שהשקית עם המשקפות והכובע לא הגיעה עם הילדה. הסתכלתי על המטבח ובאמת היא הייתה על השולחן. נסעתי לבריכה, חצי שעה הלוך חצי שעה חזור, רק כדי לגלות שלילדה בכלל לא בא להיכנס למים היום. נהדר.
מיהרתי הביתה להעיר את האמצעית כדי שתתארגן ליציאה לחוג ציור. הכנתי לה חביתה שתאכל משהו .הילדה שאלה אם יש לי פלאש מהשריפה בכרמל כי אין שום דמיון בין הדיקט השרוף הזה לחביתה. היא ביקשה טוסט ושוקו בתור פיצוי. הכנתי לה בלי להתווכח רק שתלך כבר. סידרתי קצת את המטבח וחשבתי שעשר וחצי זה זמן סביר להתגלח להתקלח וללכת לעבודה.
נתתי שעתיים עבודה ובאחת נזכרתי שצריך להחזיר את הקטנה מהקייטנה. הגעתי באיחור קל והיא עמדה לבדה אדומה מהשמש על סף בכי. חשבתי שאולי במקום לבשל צהרים אקנה לה פיצה. זה יהיה פיצוי הולם. אחרי הפיצה חיפשתי למי אפשר להדביק אותה כדי שאוכל לחזור לעבודה. עברתי על רשימת התלמידים בכיתה והימרתי על מישהו. בשמונה בערב התקשר אחד בשם קובי, עדכן שהוא אבא של מיכל ואמר בטון תקיף שזה זמן טוב לבוא לקחת את הילדה שלי הביתה. לא הבנתי מה הלחץ ,לא זכרתי מי זה קובי , באיזה ילדה מדובר ואיפה הם גרים.
אשתי לא אוהבת לצבור כלים מלוכלכים והכיור שלנו תמיד ריק .הנסיעה שלה נראתה בהחלט כהזדמנות לבדוק כמה כלים יכול הכיור שלנו להכיל. אחרי כמה ימים מרתקים במהלכם הצלחתי לבנות בכיור דגם של מגדלי אקירוב מצלחות, הרגשתי שעשיתי את שלי. אחרי שגם הכביסה נערמה לגבהים כמוהם ראיתי רק באפסנאות של בסיס צאלים, הבנתי שצריך לפעול. בחצות סיימתי שלוש מכונות כביסה ושטפתי את כל הכלים. נרדמתי בסלון עם נעליים גמור מעייפות.
למחרת הריטואל חזר על עצמו בהבדל קטן אחד. העוזרת התקשרה להגיד שאין אף אחד בבית ומכיוון שלא השארתי לה מפתח היא חזרה הביתה . ניסיתי להסביר לה את גודל האסון והתחננתי שתציל אותי מפני עצמי ותחזור, אבל זה היה כבר מאוחר מדי . לארוחת צהרים לא נשארו מצרכים ראויים לכן ושאלתי את הקטנה אם בא לה שוב פיצה. כדי שלא תשתעמם גייסתי לה עוד שתי חברות. בדרך לפיצריה צלצל לקוח חשוב כדי לקבל ממני חוות דעת על משהו חשוב. בתי וחברותיה שיחקו קווה קווה דה לה אומה בקולי קולות והלקוח שאל אותי אם הוא תפס אותי בברזיל או שעברתי לעבוד בערוץ הילדים. הסברתי לו שהאישה בחו"ל והוא שאל מיד "חוליו או הדקה ה"90? הסתבר שגם אישתו נפלה חזק באפליקציה. היא חוגגת עם חברות בפאלמה דה מיורקה והוא כבר לא ישן שבוע.
יום לפני שאימא שלהן חוזרת, הבנות הודיעו לי שהם לא מסוגלות לאכול יותר פיצה ושהן פיתחו אלרגיה לזיתים וקולה. חשבתי שבאמת צריך להרגיע עם הפחמימות אז קניתי להם מלאווח. לעבודה לא הלכתי. במקום זה רצתי עם ערמה של בגדים למכבסה והתחננתי שיגהצו לי כמה בגדים עד הערב לפני שאישתי חוזרת. רוקנתי שישה פחי זבל, שטפתי את הרצפה, ניקיתי את המקרר ותליתי כביסה. בשארית כוחותיי רצתי מהר להתגלח ולהתרחץ.
כשאשתי נכנסה הביתה הדבר הראשון שהיא ראתה זה אותי יושב בסלון רחוץ ומבושם, וקורא ספר כשברקע מוסיקה קלאסית. נו איך היה? היא שאלה. " קליל ורגוע לגמרי". עניתי וחזרתי לקרוא מקווה שהיא לא תשים לב לזוג התחתונים שנשכחו מתחת לכורסה. "את יכולה לנסוע שוב מתי שאת רוצה מותק, כולם באיזי לגמרי". זהו יותר אני לא זוכר. אחר כך סיפרו לי שהתמוטטתי בדיוק כשהיא התחילה לחלק את המתנות מהדיוטי פרי.
