זה לא היה אמור להפתיע אותי עד כדי כך, היא נשואה כבר שנה, ועוד לבחור הרבה יותר אחראי ממנה, והם מגדלים יחד כלבה בשם פני יעקוב, שאותה הבת שלי מכנה בגאווה מוטעית "הבת שלי" ו"נכדוג". היא אפילו נוסעת בקרוב לעשות תואר שני בחו"ל וסוף־סוף תפסיק לאכול את האוכל שלנו, אלא אם כן היא בונה על זה שנשלח לה קופסאות עם שניצלים ב־fedex.
ובכל זאת, הופתעתי. אולי כי בתי משקרת כבר שש שנים שהיא בת 24, ואולי כי קשה לי להאמין שאני אבא כבר 30 שנה. אני הרי בן 30 בעצמי, עוד לא הספקתי לעשות חצי ממה שרציתי לעשות בחיים, אני לא יודע מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול ואני בכלל לא בטוח שאני בשל ואחראי מספיק להביא ילדים לעולם. אז הבת שלי, התינוקת הקירחת ששרה "רוח רוח" בגיל חצי שנה והפכה לאטרקציה בקרב כל באי גן מאיר ועוטף דיזנגוף סנטר, היא קשישה בת 30? לפחות אני יודע שהיא לא תמות בגיל 27 כמו קורט קוביין, איימי וויינהאוס ורבים אחרים – בעיקר כי היא לא כוכבת רוק, אבל גם כי היא עברה כבר את הגיל.
ההבנה הזאת, שאני אבא כבר שלושה עשורים, גרמה לי לפרץ נוסטלגיה. בשנה שעינב נולדה נחתם הסכם אוסלו, היה לי פאוץ' (ולא בקטע אירוני), וכולם פה זמזמו את "תשמור על העולם ילד" של דוד ד'אור. היינו אופטימיים יותר, חשבנו שתכף יהיה שלום עם הערבים, ושאין סיכוי שהבת שלנו, שלמדה לנבל את הפה מגיל צעיר מאוד אבל עדיין לא למדה איך לקרוא שעון, תצטרך ללכת לצבא.
והיא באמת לא הלכה. כלומר, היא הלכה, אבל לקרוא לשירות שלה ביחידת ההסרטה של חיל האוויר ובחיפושים אחרי חבר טייס "צבא", עלול לפגוע באלו שבאמת היו בצבא – כמו אחיה המאומץ אלי או אחותה הצעירה ענבל, ששירתו במגלן.
• • •
אני לא אבא מושלם, או כך לפחות טוענים ילדיי, אבל אחרי 30 שנות ניסיון בתפקיד, גם לעובד הבינוני ביותר עשויות להיות תובנות מעניינות. ואמנם לא ביקשתם, אבל אשתף אתכם בשמחה בכמה מהתובנות שצברתי במהלך שנותיי כאב:
1. אל תיסעו לחו"ל עם הילדים. אף פעם. זה בזבוז כסף. הם רבים כל הזמן, מושכים זה לזה בשיער באוטו ומשחקים בגיימבוי במקום להסתכל על הנוף (ההערה על הגיימבוי שייכת אמנם לשנות ה־90, אבל ניתן להחליפה בטיקטוק, והופ – זה רלוונטי להיום). כך שגם אם בדיוק יראו מהחלון טיגריס שעליו רוכב ברק אובמה, זה לא יגרום להם להזיז את העיניים מהמסך. אין נסיעה משפחתית שלנו לחו"ל שלא הסתיימה בעצירה פתאומית שלי את הרכב, במבט רציני בבנות שיושבות מאחור ובשאגה: "אין יותר חו"ל, בשנה הבאה תשפריצו אחת על השנייה עם צינור בגינה".
כמו כן, ילדים, או לפחות אלו שאני גידלתי, לא מעריכים מסעדות טובות, לא מעניין אותם מוזיאונים, והכי חמור – בסוף הם גם לא זוכרים כלום ממה שהיה. כלומר, אתם סבלתם, בזבזתם ימי חופש ופתחתם קרן השתלמות – כשיכולתם לקנות רכב חדש עם מסך חוסם רעש שמפריד בין המושב הקדמי לאחורי, ומבחינת הילדים החצופים, הם לא זוכרים אם נסעתם לזוהר הצפוני בקוטב או לג'ימבורי בפתח תקווה.
2. התובנה השנייה שלי היא לא להבטיח הבטחות לאף ילד אף פעם. כי ילדים זוכרים הכל, לפחות את מה שהם רוצים לזכור ושקשור לשימוש בכרטיס אשראי, ואני לא פעם פיזרתי הבטחות שאין ביכולתי לקיים, כמו הפעם שבה הבטחתי לבתי הבכורה שאארגן לה בחתונה הופעה של להקת היי פייב. זה היה לפני 20 שנה, הלהקה היתה בשיא ההצלחה שלה, ולא הבאתי בחשבון שעם השנים היא תתפרק, שאחד מהם ילך לעולמו, או שהבת שלי עדיין תזכור את זה. עינב עדיין נוטרת לי טינה על זה, ואני עדיין מרגיש קצת אשם, למרות שאני נשבע שאין לי קשר להתפרקות הלהקה או למוות של אמיר פרישר גוטמן.
3. "ריטלין" אינה מילה גסה: כשהבכורה היתה ממש קטנה, בת שנתיים או שלוש, לקחנו אותה לאבחון כי חשדנו שעם הגנים המפוקפקים שלנו, סביר להניח שמשהו יהיה לא בסדר איתה. המאבחנת, שראיתי על הפנים שלה שחשדה מייד שחטפנו את הילדה מהורים אחרים בבית היולדות, אמרה לנו שהילדה נבונה מאוד, ושאם היא לא תצטיין בבית הספר ותהיה הכי מחוננת בכיתה, כנראה יש לה הפרעות קשב חמורות. לא התעלמנו מזה ולקחנו את הילדה לכל מרפא בעיסוק/הוראה מתקנת/מכשפה מפקסת/שרלטנית מחרטטת שיש בארץ.
כמו כל הורה שחושש להפוך את הילד שלו לזומבי וחושב שהוא מקסים כמו שהוא, לא רצינו לתת לעינב ריטלין. לכן נסענו איתה בכל שבוע ברחבי הארץ למומחים הגדולים ביותר בתחום הקשב והריכוז במטרה לתקן ולרכז את הילדה. בזבזנו עשרות שעות בשבוע על הכביש ובחדרי המתנה מפוקפקים, וגם כסף שהיה יכול ללכת על רכב מפנק עם מערכת שמע שאפשר להשמיע בה גם דיסקים ולא רק קלטות (שוב, מדובר בניינטיז). אבל זה לא עזר, הפרעות הקשב היו כל כך חמורות, שעינב לא שמה לב מתי היא נמצאת בבית ספר ומתי היא בחוג בלט. אם כי בשניהם היא לא שגשגה למרות ההשקעה, ההתמדה והתרגול היומיומי.
רק כשהיתה בכיתה ח' נכנענו והסכמנו לתת לה ריטלין. גם זה לא השפיע עליה, ובכל פעם המומחים העלו את המינון עד לגבוה ביותר, כזה שנותנים לילד שזרק כיסא על המורה כי היא ביטאה את השם שלו לא נכון. אני חושב שרק אחרי שעינב התחילה לקחת ריטלין היא למדה קרוא וכתוב. להעליב אותנו היא תמיד ידעה, אבל עכשיו היא יכלה להביא לידי ביטוי את התובנות העוקצניות שלה עלינו גם בכתב, ולא להסתפק בטושב"ע – טינופים שבעל פה.
4. לקח נוסף שארצה לשתף אתכם בו, קוראים יקרים, הוא: תכננו את העתיד שלכם בעצמכם, ואל תסמכו על הילדים. מאז שהיתה קטנה מאוד, בכל נסיעה של עינב ושלי ברכב, ברגע שאנחנו עוברים ליד בית אבות אחד רעוע ומפוקפק במיוחד, בתי נוהגת להצביע על המבנה המט לנפול שבעצמו נראה כאילו הוא צריך להיעזר בפיליפיני כדי לעמוד, ומסננת לעברי: "כאן אני אשים אותך אם תעצבן אותי". זה תמיד נאמר בהומור ובחצי קריצה, אבל כבר מזמן הבנתי שכדאי לי לתכנן את העתיד שלי ולא לסמוך על הבנות בכל מה שנוגע למגוריי בעתיד.
5. אני חושב שהדבר הכי טוב שהצלחנו לעשות כהורים הוא לעודד את הילדים שלנו לחלום בגדול. הביטחון העצמי של אף אחד מהם לא בשמיים, הם לא חושבים על עצמם שהם הכי יפים, הכי חכמים, הכי מצחיקים או הכי מוכשרים, והייתי רוצה שהם כן יחשבו, כי זאת המציאות. אבל הם יודעים שהם יכולים להיות כל מה שירצו בחיים, שהתמדה היא המפתח להצלחה, ושכל תקרת זכוכית ניתן לנפץ כמו צלחת חרס בטברנה יוונית, רק תדאגו לא להסתובב שם אחר כך יחפים.
• • •
כשהבת שלך הופכת פתאום לבת 30 זה רק מדגיש כמה החיים קצרים, אבל גם את זה שכדאי ליהנות מהם ולא רק לרדוף אחרי הישגים. לכל דבר יש את הזמן שלו, ושום גיל הוא לא מאוחר מדי כשזה נוגע לחלומות. אם הנסיך צ׳ארלס הצליח בגיל 450 להגשים את החלום שלו ולהפוך סוף־סוף למלך, השמיים הם באמת הגבול. בקיצור, עינב, את בת מושלמת ואני כבר מתגעגע.
