בחודש האחרון כמעט בלתי אפשרי לפספס את קמפיין המלשינון של מס ההכנסה. נתי רביץ, בחור משעשע בדרך כלל, מסביר לנו ברצינות שלא יפה רק לקבל מהמדינה ולא להחזיר, ולקינוח מבקש שנשטנקר על כאלה שעובדים בשחור. האמת שמבאס לבקש חשבונית מבעל מקצוע בסוף העבודה. לא כי אני בעד העלמות מס, אלא כי בקשה כזו תמיד נתקלת בגלגול עיניים פלוס הרמת גבה ובמין "אהההה….." ארוך, שגורם לך להתקפל ולחוש נקיפות מצפון כאילו ביקשת מהבנאדם במינימום לרקוד דיסקו על השיש.
כמובן שאני בעד שוויון בנטל ושמירה על החוק, אבל אני מודה שאני חש אי נוחות כלפי המסר הלא ממש חינוכי שמעודד אותנו להפוך למלשינים .
. הבנות המקסימות שלי ממשיכות במסורת המשפחתית ומלשינות לאימא שלהן שאני אוכל בעמידה אורז מהסיר, מנגב חומוס ישר מהקופסה, מדבר בטלפון בשירותים, ושואב אבק בלי לחבר את המכשיר לחשמל. אבל עם כל הרצון שלי לעזור בצמצום הגירעון הלאומי, קשה לי לדמיין את עצמי מתקשר למס הכנסה, ובפה מלא צ'יפס מדווח שלא רק שלא קיבלתי חשבונית מ "קינג הפלאפל", גם לא שמו לי מספיק טחינה.
בכלל נהיה מאוד טרנדי לבקש מאתנו להלשין. פופולארית במיוחד המדבקה על הפגוש האחורי שמבקשת ממך 'אם רכב זה ביצע עבירה תתקשר ל..' יש גם את הגרסה המרוככת 'איך אני נוהג?'. אם כבר שאלת, אתה נוהג על הפנים ואם זה היה תלוי בי היית כבר מזמן בקורס נהיגה מונעת, אבל אם אני אצלצל עכשיו למספר הזה, כשביד אחת אני נוהג, ביד שניה טוחן 'שטוחים' ועם האף מחפש תחנות ברדיו, אני בעצמי אעשה תאונה.
מעניין לדעת האם באמת יש מישהו או מישהי בצד השני של הקו, איזה פראייר שתפקידו לרשום תלונות ולנהל מעקב אחרי עבירות של כלי רכב בחברה. ונגיד שביום ג' התקשרה גברת ינקלביץ' ומסרה ששמעון שנוסע במזדה ירוקה עבר מסלול ולא השתמש בוינקר… מה יעשו לו? לא ייקחו לו את האוטו לשטיפה? ישטפו אבל ישאירו את הגוש מסטיק במאפרה? יבטלו לו את השי לחג ובמקום טוסטר משולשים הוא יקבל רק מגבת?
אין להכחיש, אין כמו סגירת חשבונות כדי לשפר את מצב הרוח. נקמה זה תענוג. תראו כמה דני אילון נהנה עכשיו. בישראל של פעם היה מקובל לסגור חשבונות דרך הזמנה לילית של כמה מגשי פיצה או שליחת 30 מוניות לכתובת הקורבן. אבל הזמנים השתנו והכיוון אליו אנו צועדים הוא פחות 'כל ישראל חברים זה לזה' ויותר 'כל ישראל מלשינים זה על זה". ומפה השמיים הם הגבול. אני שואל את עצמי למה להסתפק בדיווחים יבשים על עבירות תנועה וכסף שחור,כשיש תחומים הרבה יותר מעניינים? למשל
המלשינון האתלטי. יש לך במכון אנשים שעושים רק חלק מהתרגילים ורק מסתכלים על עצמם בראי? קרא למדריך ותלשין עליהם.
מלשינון שלום בית. לא פעם אנחנו מתלבטים האם לספר לחבר שאישתו רועה בשדות זרים או לעדכן את האישה שבעלה לא באמת מ.פ בצנחנים ,והוא לא עושה מילואים בבקעה אלא בקלאב מד. לצורך זה יוקם בקרוב אתר האינטרנט boged.com
בו תוכלו לדווח באלמוניות על מי בגד איפה ועם מי. לנשים חשדניות אני מציע להדביק סטיקר על התחת של הבעל "אם בעל זה בוגד התקשרו למספר.."
המלשינון לשלום הילד. סטיקר שיוצמד לאבא ולאימא. "אם אימא זו שלחה אותך לאכול מקדונלד במקום להכין לך ארוחת צהרים, צלצל ליצחק קדמן.."
המלשינון הבריאותי. אם אתה מעל גיל 50 ונתפסת בכרם יורד על שיפוד וקרם בוואריה כדאי שתכין לעצמך אליבי משכנע. כי עם הסטיקר "איך אני אוכל? צלצל לקופת חולים.." אתה חשוף לגמרי.
ורעיון שעלה לי זה עתה : קמפיין שמעודד אנשים להלשין על מלשינים אחרים.
בלדה לעוזב
שמוליק קראוס היה אחד הגיבורים של הדור שלי. השירים שלו סימנו עבורנו את סיומה של תקופה אחת ותחילתה של אחרת, רעננה כזאת, חדשנית ובועטת. הוא והחברים שלו הביאו לסלון שלנו סאונד חדש .הסאונד שלנו. נכון שאהבנו את גשר הירקון ,הדודאים התרנגולים ושיר השכונה, אבל עם כל הכבוד זה היה שייך לדור שלפנינו .כששמעתי בפעם הראשונה את "הורוסקופ" של החלונות הגבוהים חטפתי שוק על ירך. הייתי רק בן 10 , חשבתי שהורוסקופ זה בכלל משהו בבטן. הערכתי שהזמר הלך לרופא עם החברה שלו ושניהם התלוננו על כאבים. " יש לך טלה בהורוסקופ" דמיינתי שאמר לו הרופא, "ומה איתי?" שאלה החברה, "לך יש תאומים".
המנגינה והקצב הטריפו אותי וידעתי ש" החדש הזה "זה מה שאני רוצה לעשות. זה היה הדבר הכי קרוב למוסיקה שהגיע מאנגליה וזה היה בעברית.
קראוס לא כתב יותר מדי שירים אבל כמות הלהיטים שלו מדהימה. השירים שלו הצליחו לעמוד יפה במבחן הזמן, וזה לא סתם ששירים כמו "כל השבוע לך" , "אינך יכולה " ו"בלדה לעוזב קיבוץ" שלו ושל רוטבליט (אחד מהשירים האהובים עלי עד היום) מושמעים ברדיו לעתים קרובות.
כשיצא השיר "כשאת בוכה את לא יפה " , זה כבר היה ממש ביטלס. שנים אחר זה כשבתיסלם החלטנו לבצע קאבר לשיר עברי קלאסי בחרנו בו פה אחד.
הנה זיכרון מחויך. במסגרת עבודתי בחברת "הד ארצי" בשנות ה=80 יצא לי לפגוש את שמוליק כמה פעמים. מתוקף היותו אמן שחתום בחברה הוא היה מגיע מדי פעם למשרד להתעדכן, לקחת כסף ולשחרר קיטור. אני ואחרים פחדנו ממנו פחד מוות ובהחלט היה ממה. אני מכיר מעט מאוד אנשים שיעמדו בראש מורם מול מרכזייה מעופפת, כסא שבור, או קפה הפוך (על הראש). אבל יום אחד תפסתי אומץ. ברגע שהוא התחיל להרים קצת את הקול . ניגשתי אליו קרוב קרוב ואמרתי לו באוזן: "שמוליק – שנות השישים עם המכות והדאווינים עברו. עכשיו שנות השמונים. אם לא תירגע אני ארביץ לך בחזרה." הוא נרגע וזו הייתה תחילתה של ידידות מופלאה שנמשכה עד יומו האחרון.
שמוליק קראוס שר את " בגיטרה "
