הנוכחות בכלי התקשורת וההופעה במדיות השונות מזמנת לטיפוסים כמוני הזמנות לכל מיני אירועים. הכללים ידועים: תגיע לפתיחה של הקניון / החנות / הקיוסק / אירוע ההשקה של חברה חדשה להשתלת מוח, אנחנו נצלם אותך, נכניס ידיעה לעיתון, ואתה תקבל חבילת קרמים מפנקת לטיפוח הגוף. על פניו דיל אטרקטיבי. בדרך כלל אני משתדל להימנע מהזמנות מיוחצנות מהסוג הזה, יען כי יש לי כבר את רוב הקרמים, וגופי הגיע לשיאו מבחינת טיפוח. אבל השבוע הסכמתי.
הוזמנתי למפגש חצי אינטימי בנושא שלום עם ג'ייסון אלכסנדר. אני מודה שגם הפעם התלבטתי. בגילי, כל העניין הזה עם השלום כבר מעייף. זה קצת כמו השידורים החוזרים של סיינפלד: ככל שעובר הזמן, זה פחות מצחיק. ידעתי גם למה הזמינו אותי. כבר שנים שבחוגי הדיפלומטיה הבינלאומית בטוחים ש"האשם תמיד" הוא ערבי שמכיר את שני העמים, ולכן יכול לקרב ביניהם. אגב, אני מעולם לא הכחשתי. לא פראייר.
הקשבתי בכובד ראש למר אלכסנדר וחשבתי לעצמי שיש משהו מעורר קינאה באנשים שמוכנים לצאת מהשגרה הנעימה שלהם ולעשות משהו למען אחרים. הוא הרי אמריקני, עסוק, מוערך, מצליח, עשיר. מה הוא צריך את הכאב ראש שלנו על הראש שלו. הוא גם יודע שהוא יחטוף על זה, כי הרי הכי קל לומר "הנה עוד אידיוט שחושב שילמד אותנו איך להסתדר עם הערבים. 70 שנה מנסים פה מיטב המוחות להשכין שלום, ודווקא ג'ורג' מסיינפלד יסדר את זה?" ואכן, בעודו מסייר בארץ נורו טילים על הדרום, כנראה יוזמה של כמה חבר'ה מהג'יהאד האיסלאמי שדווקא מעדיפים את "חברים".
אלכסנדר מנצל את היותו אדם מפורסם כדי לסייר בישראל וברשות ולקדם את היוזמה שלו לפיוס. באתר של "קול אחד" (one voice) אפשר ללמוד יותר על הרעיון, שבעיקרו פונה לישראלים ולפלסטינים מעל ראשי המנהיגים ואומר להם: 'לכם יש הכוח לשנות'. לפי הסקרים שהוצגו במפגש, הפערים בין שני הצדדים אינם גדולים, ורוב רובם של האנשים רוצה לחיות חיים שקטים. הבעיה היא שהתקשורת משקפת בעיקר את הדעות הקיצוניות ולא את הרוב המתון, מה שגורם למתונים להקצין ובכך להרחיק את השלום. לדעתו של אלכסנדר, המציאות הזאת חוסמת כל אפשרות ליצירת אמון הדדי ומאפשרת למיעוט הקיצוני לשלוט בדעת הקהל של שני העמים.
יכול להיות שזאת תפיסה נאיבית ויכול להיות שלא. לנסות אף פעם לא מזיק. מה שבטוח זה שכדאי שנתחיל לזוז ונעשה משהו בכיוון השלום, לפני שאת המפגש הבא יארגנו קוזמו קריימר וניומן, ואז מי יודע איך זה ייגמר. אז כפי שהבטחתי למר אלכסנדר, אני את המידע הבאתי. עכשיו תעשו אתם את השלום.
חשמל זורם
השבוע התבשרנו על עלייה של 4.5% במחירי החשמל. לפי חברת החשמל זו לא ממש עלייה, אלא יותר עדכון הנובע מעליית מחירי חומרי הגלם. אגב, מה זה לכל הרוחות מזוט? הבן-דוד של הבלו? לפי הערכות, ההתייקרות היא כנראה חלק מעלייה גדולה ודרמטית הרבה יותר (יש!), שאותה נחוש על בשרנו בהמשך.
אנשי המחאה החברתית חושבים שחברת החשמל צריכה קודם להתייעל, ורק אחר כך לבדוק אם יש צורך בהעלאת מחירים. הם ממליצים לנו להיאבק בעלייה על ידי איחור בתשלום חשבונות חשמל. רעיון חביב. אי תשלום המוני יגרום לחברת החשמל נזק בתזרים המזומנים, משכורות לא ישולמו בזמן, יהיה קשה לגמור את החודש, וככה גם עובדי החברה ירגישו מה שכולנו מרגישים. אני כבר שנים מנסה את זה. מעולם לא שילמתי את החשבון בזמן, ולא ראיתי שזה השפיע על מישהו חוץ ממני. אני היחיד שזה מלחיץ אותו.
במחקר שנעשה פעם נמצא ש-98 אחוז מהאוכלוסייה שונאים את חברת החשמל. שני האחוזים הנותרים עובדים שם. מוזר שאלו התוצאות, הרי המוצר עצמו טוב וזמין, נמצא בכל בית, ואפילו די הכרחי. החברה גם מפוצצת אותנו בתשדירים בטלוויזיה כדי שנחשוב עליה דברים חיוביים. הם מראים לנו עובדים חסונים עם קסדות כתומות שמתקנים תקלות על עמודים בגשם ומסכנים את חייהם עבורנו, הם הביאו לנו את שקע ואת תקע, שחיים ביחד באושר מחוץ לארון. אז למה שונאים אותם כל כך? משתי סיבות. האחת אמיתית: אין אלטרנטיבה. שלא כמו בקוטג', אין לנו לאן ללכת. והשנייה קצת יותר קטנונית: קנאה בתנאים של העובדים. הם לא משלמים חשמל. אצלם הדוד דלוק גם באוגוסט והמזגנים מקררים גם את החצר.
מכיוון שלא בטוח שרעיון אי התשלום יעבוד, אני מציע כאן עוד כמה רעיונות במסגרת התוכנית "מה אנחנו באמת יכולים לעשות כדי לעצבן את חברת החשמל".
קומקום בחור עצל. כל המדינה מחליטה על דקה מסוימת שבה מפעילים כולם ביחד את קומקומי החשמל. אין לי ספק שזה יקפיץ להם שם את הפקק הראשי.
חצי מנה בבקשה. משלמים חצי חשבון. לא יודע בדיוק מה זה אומר, אבל נראה לי שזה יברדק להם חזק את החיים.
– אדוני שילמת את החשבון?
– כן
– כמה שילמת?
– לא זוכר. חצי.
– חצי ממה?
– מנובמבר.
– מה זה "חצי מנובמבר"??
– נוב.
הנעליים של ברוך. תליית זוגות נעלים על חוטי החשמל. אני רואה את זה בכל מיני שכונות. כשמדובר בזוגות בודדים זה בהחלט קוריוז אסתטי. אבל אם כולנו נתלה, זה כבר מעניין.
מחאת העמודים. כל אחד צובע את העמוד הקרוב לביתו בצבע חדש. תחשבו על זה, מדינה שלמה עם עמודי חשמל בכל צבעי הקשת. לא יודע אם זה יעזור, אבל זה בהחלט עליז. נכון, שקע?
אשרי הגפרור. מכירים את שיטת הגפרור בחדרי מדרגות? הגפרור שמכריח את המנגנון להמשיך לפעול נגד רצונו? למה שלא נעשה כזה בעוד מקומות? תאורות רחוב, מגרשי טניס מגרשי כדורגל, מסלולי נחיתה בנתב"ג, והשיא – גפרור ענק ברידינג.
שמעתי שלחברת חשמל יש כבר תוכנית נגדית. בהפגנה הבאה של המחאה החברתית, כשהאומנים עולים לבמה והנואמים מתכוננים לדבר, הם יכבו להם את הסאונד והתאורה, וגם את הרמזורים בדרך. יאללה בלאגן!
