אחרי הבחירות טל לזר
מצביע השמאל:
האספרסו הבוקר מר יותר מבכל יום אחר. לפני שבועיים הייתי בטוח שאנו לקראת מהפך. נכון, לא היה ברור איך בדיוק מרכיבים ממשלה והמספרים לא ממש הסתדרו, אבל כל הסימנים מסביבי הראו שהעניין גמור.
בקפה שלי ביהודה מכבי כוווולם הצביעו לשמאל, כולל המנהל, המלצריות וריפעת, שוטף הכלים. גם החברים שלי בפייסבוק, בווטסאפ, בוועד הבית ובבריכת גורדון דיברו על זה שהפעם זה קורה. הבקבוקים הריקים, החשמלאי, היחסים עם אובאמה, הכיבוש, ההתנחלויות, מחירי הדיור, הקוטג', המילקי, הקורנפלקס, הסושי, טיסת השוקולד וסרטון ה"תפתח לה ת'חדר, יא מניאק", הפצצה האיראנית, תאגיד המים והיחס לסודאנים – הכל הגיע לי עד פה.
גם התקשורת נתנה לי להבין שהכיוון הוא חיובי, ואני לא מדבר רק על החיוך הדק של דרוקר והקריצות הלא רצוניות של יונית לוי. גם מהצד השני של המפה היו רמזים. חנוך דאום מיצמץ, בזקן של קובי אריאלי צמחו שתי שערות לבנות, והכיפה על ראשו של עמית סגל נעה באי נוחות.
עם הילדים בחופשת הפסח
בדיעבד, התקשורת דפקה את כל העניין. אשכרה תקשורת עוינת. כתבו כל כך רע על ראש הממשלה, שזה הוציא ליכודניקים להציל אותו. התקשורת והסוקרים החפיפניקים האלה, כלא מגיע להם. הרסו לנו את המדינה. הייתי בטוח שבוז'י רק עולה לשלטון, והופ! יוקר המחיה ומחירי הדירות יורדים, אנחנו קונים דירה בחצי מחיר, חותמים בתוך חודש על הסכם שלום, תקציב הביטחון הולך לחינוך, כולם נוהגים יפה בכביש, מאותתים בפנייה, עוצרים במעבר חציה ומתנהגים בנימוס לדיילות.
בשבת בכיכר היתה אווירה סבבה. התרגשתי ממאיר דגן והסכמתי עם גרבוז. באמת דוחה אותי שמנשקים את המזוזה בכניסה לקניון. בוא'נה, זה מאות אלפי אנשים שנכנסים ויוצאים ומנשקים, מאגר אינסופי של חיידקים שרק מחפשים משפחה שתאמץ אותם. בשביל מה זה טוב?
קבענו בערב לראות את המדגם אצל חברים. דני ואייל הביאו שמפניות, עמרי הביא בירות, ואני למברוסקו. כשהקריאו את המספרים, נכנסנו לדיכאון קבוצתי. אייל התחיל לבכות, עמרי יצא למרפסת ואיים לקפוץ, ואני פשוט התכווצתי בספה והתפללתי שזה חלום רע.
הלכתי הביתה בלי להגיד שלום, ולפני השינה בדקתי אם הדרכונים שלנו בתוקף. בבוקר חטפתי את הבומבה. 30 מנדטים. בשם אלוהים ורינה מצליח, למה?
בבית הקפה השכונתי שלי כולם היו עם הראש באדמה. המקיאטו יצא בלי קצף, ואפילו החתולים ליד הפחים נראו עצובים. הכל בגלל קמיל ומינה וסטלה. התקשורת עבדה כל כך בעדנו, שזה בסוף נגמר נגדנו. גם כל ההתגרבזות בכיכר כנראה הסבה נזק עצום. למה לא עברו על הטקסטים? מי נתן את ההוראה? למה מה, אנחנו לא מנשקי קמעות? ומהם טאבלטים? ואייפון 6? בשבילי סטיב ג'ובס זה ממש כמו מרן. וכשהייתי בפאריס לא השתטחתי על הקבר של ג'ים מוריסון? השתטחתי כמו גדול.
עכשיו צריך להחליט: או שיורדים מהארץ או שמחליפים את העם. לא יודע מה עדיף. בבחירות הבאות נאלץ לכתת את רגלינו לכל המקומות האלו בדרום הארץ, שמדברים עליהם בחדשות. באסה. אולי גם נשתטח על קבר רבי מאיר בעל הנס, כי כמו שזה נראה, רק נס יחזיר אותנו לשלטון.
אמר מצביע הימין:
התכוונתי לא להצביע בכלל. הייתי מדופרס מהסקרים. אבל בלילה שלפני הבחירות, אבא בא אלי ואמר לי: "תקשיב טוב, בן. ראס בין אמו, אתה מצביע ליכוד!" אבא אמנם כבר לא איתנו 20 שנה, אבל בחלום הקול שלו היה חזק, ולא יכולתי להמרות את פיו.
כל החודש האחרון חשתי אי־נוחות. התקשורת כולה נגדנו. עשו מביבי גודזילה. התקשורת טיווחה אותו מכל הכיוונים. הבקבוקים, החשמלאי, היחסים עם אובאמה, מחירי הדיור, יוקר המחיה, מחיר הקוטג', המילקי, הקורנפלקס והשווארמה. תקשורת עוינת.
חשבתי להצביע לבנט, אבל הקטע עם אוחנה ביאס אותי, וכשהוא שר בכיכר את "ירושלים של זהב", זה כבר היה יותר מדי. אני לא אוהב מנהיגים שמזייפים.
נכנסתי להתלבטות. הייתי בכנס של יאיר לפיד, והיו כמה ימים שנעתי בכיוון של כחלון, אבל אז נזכרתי שהוא בעצם עוזב ליכוד, ובני בגין אמר בפירוש "היזהרו מחיקויים".
שלושה ימים לפני הבחירות מינה ומנו באו עם סקר של 27:21 למחנה הציוני, ואז קיבלתי את הבומבה. קיבלתי איתותים שזה מצב חירום. הערבים רצים לקלפי בהמוניהם, והנשיא ריבלין עוד רגע היה מטיל את הרכבת הממשלה על אחמד טיבי.
רצתי לקלפי כמו שאני – בטרנינג, כפכפים וחולצה של "יש עתיד" שקיבלתי בכנס, ושמתי מחל בקלפי. ביציאה המתינה לי קלפי מדגם של ערוץ 10, לתוכה שילשלתי אמת. פחחח. הולך להיות לילה ארוך לבוז'י וציפי.
למחרת, כשהגיעו תוצאות האמת, קפצתי מהמיטה, נישקתי את אשתי ואת הילדים, ובסוף את המזוזה. אני יודע שבגין, ז'בוטינסקי, מירי רגב ואבא גאים בי. צריך לשמוח.
עכשיו יהיו למושיק גלמין ארבע שנים לעצב מחדש את בית ראש הממשלה. אני בטוח שגם לקחי הבקבוקים והחשמלאי נלמדו, והעניינים יחזרו למסלולם. זה הזמן לטפל בחדרי המיון, במחירי הדיור, בעוני, בבנקים ובאיראנים המטורללים. עכשיו נוכל להזמין את נתניהו לעשות לנו ביבי־סיטר כמו שהבטיח וסדר בגן הילדים, והכי חשוב – שדידי הררי יחזור כבר לתוכנית.
אומר כותב טור זה:
הבחירות נגמרו, והעם אמר את דברו. מה שהיה היה, ואת הסקרים אין להשיב. רבנו, ליכלכנו, קיללנו והעלבנו מספיק. בואו כולנו נוריד את הטונים ונירגע, כי זה הזמן לזכור שאנחנו עם אחד עם שיר אחד. יש לנו המון עבודה, וכדאי שנעשה אותה באווירה חיובית של שיתוף ואחווה, ורצוי בלי לזרוק ביצים על אף אחד.
הימין ניצח, ואנחנו צריכים להסביר לאובאמה שאולי שכח שככה עובדת דמוקרטיה. יש לנו את האיראנים על הראש ואת החיים עצמם: אנחנו עדיין לא יודעים אצל מי עושים את הסדר השנה ומה עושים עם הילדים בחופשת הפסח. וברגע כזה, חשוב שנשלב ידיים בנושא שבאמת מפלג את העם: גמר "המירוץ למיליון".
בהצלחה לכולנו. √
