מבין הרופאים היחיד שבמבט זריז יכול לדעת עליך הכל הוא רופא השיניים. בניגוד לבטן המסתורית או לגב הבוגדני, חלל הפה הוא פשוט, גלוי ואין בו סודות. רופא השיניים שלך מכיר ואוהב כל כתר שפוסל על ידו כאילו היה תומרקין, והוא מסוגל לזהות כל פולש זר שחדר לטריטוריה שלו. זו גם הסיבה שהוא מרבה לשלוח אותך לצילומי נשך. זו הדרך שלו לבדוק שלא רעית בשדות זרים.
כבר שנים שאני מטופל אצל אותו רופא שיניים, שמו דוקטור.. הממ. למה להסתבך? נקרא לו דוקטור סטימצקי (סתימה-צקי. הבנתם?) מדובר באדם יסודי שקנאי לשיניים של מטופליו ברמות קשות, ובצאתם ממנו דואג תמיד לציידם בצעקה האחרונה של התעשיות הדנטליות: מברשות דו צדדיות, מי פה ללא אלכוהול, חוטים דנטליים מסיבי קוקוס, קיסמים בטעמים ,מגרדי לשון, סדי לילה ,ותרסיסים מחטאים.
לפני מספר חודשים פרץ אצלי כאב שיניים מרגיז. זה היה יום חמישי אחר"צ וברגע של עצלות וחוסר ריכוז, הלכתי לקבל טיפול בקופת חולים הקרובה ולא לדוקטור סטימצקי. נכון, הביקור במרפאת הקופה היה קצת פחות פמיליארי ממה שהורגלתי אליו, אבל למה כבר אפשר לצפות מטיפול שיניים? זה אף פעם לא כיף גדול. כבר כשיצאתי משם הרגשתי שעשיתי משהו שלא יעשה. הסברתי לעצמי שאין פה בלעדיות, וכמו שד"ר סטימצקי רואה עוד המון אנשים, גם לי יש זכות לבקר עוד רופאים. על פניו נשמע טיעון משכנע אבל בתוכי ידעתי שזה בולשיט. עשיתי טעות ואני עוד אשלם עליה.
חודש אחרי התחילה השן הטורדנית לשלוח לי שוב סימני מצוקה. כשהכאבים גברו הבנתי שאין ברירה ואני חייב לסור למרפאתו של סטימצקי, אבל כיוון שפחדתי שהוא יעלה עלי, דחיתי שוב ושוב את הביקור. אחרי זמן מה המצב הפך להיות בילתי נסבל. הסתובבתי בבית כואב ודואב ייבבתי ועליתי לכולם על העצבים עד שאישתי דחפה אותי (פיזית) לצלצל ולקבוע תור. סטימצקי ענה שמזמן לא שמע את קולי ומיד העביר אותי לדינה המזכירה. היה זה צעד מפתיע. אמרתי לאישתי שהוא בטח כועס עלי , כי תמיד הוא בעצמו קובע לי את התור וגם מנהל איתי צ'יט-צ'אט בענייני דיומא. היא אמרה שהוא כנראה עסוק, שאפסיק להיות פרנואיד ושאין לו דרך לדעת שפגשתי רופא אחר.
ביום הטיפול הייתי לחוץ וכדי להירגע קניתי בפיצוצייה שוקולדים. נשכבתי פרקדן על ובמחווה של רצון טוב פתחתי פה יותר גדול מהרגיל. סטימצקי תחב לי כמה טמפונים בצדדים ובלי לדבר התחיל לתת עבודה. בשלב הקידוחים עוד הרגשתי שהצלחתי להערים עליו. אבל לפתע משהו בעדינות המלטפת שלו נעלם והמרצע יצא מן הסאקשן. "נו ניצני , אתה רוצה להגיד לי משהו או שאני צריך לעקור את זה ממך בכח?" הוא הטיח בי. "אחרי עשרים וחמש שנים שאני מטפל בך כולל עזרה ראשונה ב-12 בלילה, אתה הולך להפגש עם אחרים ?מה חשבת , שאני לא אבחין שמישהו היה כאן ועשה מה שעשה? מה קרה נתקעת בחו"ל עם כאב שיניים? כי לפי העבודה זו כנראה הייתה ארץ אוייב. מה אתה אומר?"
מה כבר אפשר להגיד עם פה מלא טמפונים. " אאעעאאקקקממממ" זה מה שיצא, אבל הדוקטור לא השתכנע. "תראה יאיר , אם אתה רוצה בזול יש בקלקיליה אחד שעוקר עם פלאייר אצלך באוטו תמורת 50 שקל. אני לא נוהג להעביר ביקורת על עבודה של אחרים אבל אני לא אתן לאף אחד שיקלקלו לי את מה שעשיתי ב 25 שנה. אז תחליט או שנשארים יחד או שאנחנו מתגרשים. "מההרררמהמה" . ניסיתי לענות. "אתה לא חייב לתת תשובה עכשיו. תחשוב על זה עד שאני גומר עם העקירה".
בסיום הטיפול אחרי שירקתי גרגרתי וניגבתי, גם התנצלתי. "אני מצטער, אני לא יודע מה קרה לי. אני מבקש סליחה " ד"ר סטימצקי טפח לי על השכם וליווה אותי החוצה. בחדר ההמתנה הוא עוד הספיק להשפיל אותי לפני מטופלים אחרים.
"נו ניצני ספר לגברת שוורץ כמה שנים אנחנו יחד".
"הרבה שנים ".
"נו ואתה מרוצה?"
"מאוד".
"אז למה הלכת לרופא אחר?"
עיניי האנשים נתקעו בי כמו סכינים. "בוגד" הם סיננו ולפני שהם יסקלו אותי בעיתוני "לאישה" ברחתי החוצה. בבית סיפרתי לאשתי על הזובור שחטפתי. "היה לי פעם מקרה דומה עם הספר שלי. ספרים נורא רגישים לעבודה שלהם" היא ציינה. "אבל לפחות את הדאגה הזאת אין לך". מת עליה.
אני וסילבסטר כבר לא
בעיניי ראש השנה שלנו מוצלח הרבה יותר מאשר זה האזרחי. שלנו מגיע עם תפוח בדבש ,ארוחה טובה,סיכסוך משפחתי קטן שמתחזק ריב של שנה שלמה. אין מה להשוות. ראש השנה האזרחי תמיד נראה לי קצת מתאמץ וטכני מדי. מה בדיוק חוגגים? את סוף שנת המס? את לוח השנה חדש שקבלנו מסוכן הביטוח?
את הסימנים הראשונים לסוף השנה אנחנו מקבלים כמה שבועות לפני. מודעות ענק מבשרות לנו על מבצעים מדהימים מרהיטים עד מכוניות, מסולמות מתקפלים ועד ספות הנקה. עכשיו אומרים שגם "עמוד ענן" היה סוג של מבצע לסוף השנה תוצרת צה"ל. פתאום גם מגיעים טלפונים מקרנות ההשתלמות. אדווה מ"תשואה לחסכן". מתעקשת ש"המומחים שלנו רוצים לעניין אותך בהפקדות" . אני מסביר לה שאחרי השנה הזאת ,אם היה לי שקל פנוי הייתי קונה טוסטר במבצע.
בכל מסיבות הסילבסטר הריטואל זהה . שניות לפני חצות מכבים את האור ומתחילים לספור. תאמינו לי שבשביל לעמוד בחושך לא צריך לחכות ל 31 בדצמבר. אפשר לסמוך על חברת החשמל שתספק לנו בחורף הזה עוד הרבה רגעים של חושך. אני גם לא מת על הנשיקות האלה בחצות . זה מרגיש מאולץ. אני גבר-גבר שמנשק מתי שמתאים לי ולא על פי סימן מוסכם יחד עם עוד 500 מסטולים לצלילי I got a feeling.
אז איך אני חוגג את סוף השנה? בבית. אני שם מוסיקה טובה, מכין לי ולאשתי כוס תה, מוסיף עוגה ומנדנד לבנות שלי שיזהרו הלילה בכביש מכל מיני פסיכים הלומי שמפניה . בחצות אני נותן לה נשיקה ונרדם עם עין אחת פקוחה עד שאחרונת הבנות חוזרת הביתה. נסו ותיהנו.
שנה טובה שתהיה.
בראיין וילסון בשיר אהבה חורפי ומקסים
