נו, הלכתם לראות את קליף ריצ'ארד? ומה עם פול אנקה, ברברה סטרייסנד ואנגלברט המפרדינק? אם עניתם בחיוב על אחת השאלות האלו, אתם יכולים לראות בעצמכם ברי מזל. הסיכוי לראות את החבר'ה האלה שוב על הרגליים בהופעה בישראל שווה לסיכוי שג'ון קרי ייצא לא מסורק מהבית.
אני מודה שיש לי רגשות מעורבים כלפי מצעד האמנים המבוגרים שמגיעים לארץ. הטיפוס הציני שבי תוהה מה לנו ולכל הקשישים הללו, שנוחתים כאן דקה לפני שהקריירה שלהם מסתיימת באופן רשמי ושנייה לפני שהם עוברים לאחוזת ראשונים של פלורידה. אבל הצד המפרגן והסנטימנטלי שבי טוען ההיפך. למה לא, בעצם? גם לנו מגיע להיות מדינה נורמלית, שיודעת להעריך אגדות מוסיקה בינלאומיות, לא חשוב באיזה גיל, וחוץ מזה צריך להעריך את החבר'ה האלה שאורזים גיטרה, מיקרופון, אספירין ואלקה זלצר ובאים אלינו. רק תראו מי היה פה בזמן האחרון: פול מקרטני, פול סיימון, ליאונרד כהן, גם חוזה (המדינה) פליסיאנו בדרך. אפילו הפט שופ בויז הצעירים והמגניבים כבר מתקרבים לגיל פרישה. אז רספקט.
נוסטלגיה היא ללא ספק הסיבה העיקרית שגורמת לנו ללכת ולראות את האמנים האלה. אנחנו שומעים אותם שרים, ואנחנו מתרפקים על ימים אחרים, שבהם היינו גבוהים, חטובים, נטולי דאגות וכרס, יפי בלורית ונעל. אבל עם כל הכבוד לנוסטלגיה, זה לא ההסבר היחיד להצלחה של המוסיקאים האלה. יש מה שקרוי עומק הרפרטואר. לאמנים הוותיקים ששרדו יותר מתקליט או שניים והשכילו לתחזק היטב את הקריירה יש כנראה אישיות מעניינת, כושר ביצוע, ובעיקר מספיק שירים טובים, שעמדו במבחן הזמן. וזו הסיבה שלמרות שהם הרבה אחרי השיא, אנחנו עדיין נהנים לשמוע אותם.
המוסיקה פורטת על נימי הרגש, ומבחינתי, להתאהב בשיר זה כמו להתאהב בנערה יפה. במקרה שלי האהבה היתה אמנם חד צדדית, והיו עוד הרבה שאהבו את אותה נערה, אבל בכל זאת, מדובר בריגוש. כשהייתי נער, הרוק היה השליט הבלתי מעורער של המוסיקה. לדאבוני, היום הוא רק סעיף אחד מרשימה הולכת וגדלה של מקצבים וסגנונות, שאף אחד לא ממש מצליח לעקוב אחריה. יש דאנס וטראנס ורייב ודאב וצ'ילאאוט, וגם סול וראפ והיפ הופ, וסתם פופ וים תיכוני ופופ ים תיכוני. ולכולם יש מקום בפלייליסט.
אי אפשר שלא לשים לב גם להרגלי ההאזנה שהשתנו. בעוד שהבנות שלי נהנות לצרוך את המוסיקה שלהן בכל זמן ובכל מקום דרך הרמקול המעפן של האייפון, אני הייתי מתייחס לעניין בחרדת קודש. נכנס לחדר ונועל אותו, אוחז ברעד את האלבום הנבחר, בוחן את העטיפה, מתעמק בכתובים, משנן את המילים ומחליק את התקליט בעדינות למערכת הסטריאו המשולבת, שרכשתי בעמל רב אחרי שבועות של משלוחי פרחים.
אז נכון שלבני הדור הצעיר אין את ההנאה מהעלעול בין עטיפות התקליטים, אבל מי אמר שלעלעל זה דבר חשוב? אני מביט בבנות שלי ובחברות שלהן, ונראה לי שהן נהנות ממוסיקה גם בלי לעלעל. הפסקתי גם להיות שיפוטי כלפי מה שהן שומעות. מי יודע, אולי בעוד שלושים שנה איחוד של וואן דיירקשן יהיה שווה בעוצמתו לאיחוד של הביטלס? אולי ג'אסטין ביבר הוא בעצם הליאונרד כהן של דורנו?
לא מפתיע לגלות שברשימת המוסיקאים המרוויחים של כל הזמנים תמצאו בעיקר זקנים. האבנים המתגלגלות, מדונה, ברוס ספרינגסטין, הנשרים, הביטלס, יו 2, פוליס ופינק פלויד. גם מתחת לאפינו קרה אותו הדבר בדיוק: כוורת עשתה היסטוריה כשהצליחה למכור בתוך מספר שעות 100 אלף כרטיסים לחמש הופעות – הישג חסר תקדים במוסיקה הישראלית, ונעים לראות שההומור והיצירה המקורית של שבעת המופלאים עדיין מרתקים אותנו.
בראשון לאוגוסט תקיים להקת תיסלם מופע מיוחד, שבו התכוונה לארח את אריק ברדון, סולן להקת האנימלז האגדית. כן כן אלה מ"The House Of The Rising Sun" ו"We Gotta Get Out Of This Place". אנחנו והוא על במה אחת. מבחינתו זה תמיד היה ה-חלום, ועבדנו קשה מאוד כדי להגשים אותו. בשבוע שעבר טסנו אני ויזהר אשדות לוינה, לראות את האיש בהופעה ולוודא שהוא בכלל עומד על הרגליים. היו לנו חששות, אבל ברגע שהבנאדם עלה על הבמה, הוא בעט בהם קיבינימט. פגשנו אדם בן 72, חבר בהיכל התהילה של הרוקנרול, גבר מצחיק, סימפטי ותוסס. הוא מוקף בחבורת נגנים משומנת, שר מצוין ונמצא בכושר שיא, שמאפשר לו לדלג מעיר אחת לשנייה בלי לעצור לנוח במסגרת סיבוב עולמי מצליח מאוד.
אירק ברדון משנן את המילים של תנו לי תנו לי רוקנרול לקראת בואו ארצה וההגעה לביקורת הדרכונים
חזרנו לארץ בהרגשה שהולכת להיות הופעה פיצוץ. במטוס נזכרתי בהרצאה שברוס ספירנגסטין נתן פעם בפסטיבל מוסיקה בטקסס, שבה סיפר על הערצתו ללהקת האנימלז. ספרינגסטין שיבח את חברי הלהקה, שהיו הראשונים לשיר על נושאים כמו מעמד הפועלים והחצר האחורית של ארה"ב, והודה ש"גנב" מהם רעיונות למיטב להיטיו הגדולים. על ברדון הוא אמר שהוא "נראה כמו נער דחוס עם מראה של מבוגר שאינו יודע לרקוד וחנוט בחליפה". אני חייב לומר שהוא עדיין לא יודע לרקוד.
בשלישי בבוקר השבוע הגיע מייל ממנהליו של ברדון שהוא מבטל את בואו עקב איומים שקיבל מידי יום אם יגיע להופיע כאן. התבאסנו קשות. רצינו במופע המשותף ועבדנו עליו כהוגן. רציתי להגיד לברדון ש"תיסלם" לא יוצרה בגבולות 67 ואין טעם להחרים את המוצר ,אם זו הבעיה שלו, אבל נראה לי שאין עם מי לדבר. לטיפולך ג'ון קרי !
לפני שנרדמתי התחבטתי בשאלה האם למוסיקאים, כמו קרטון חלב, יש תאריך תפוגה, ואם כן – מתי יגיע התאריך שלנו. ואז הבנתי שבשונה ממוצרים אחרים, את תאריך התפוגה של המוסיקאים קובעים הצרכנים עצמם. חיי המדף שלך מסתיימים כשלא רוצים לשמוע את המוסיקה שלך יותר. מתי זה יקרה? הלוואי שלעולם לא. ההופעה שלנו תתקיים במתוכנן גם בלי ברדון. יהיה שמח.
