שערה בכוס תה
כן, היה קצת קר וגשום בסוף השבוע שעבר. שלג היה בעיקר בשווייץ (איפה החזאי שיבקש סליחה מהירושלמים?) והרדיו שלף ממחסניו שירי גשם שטרם נס ליחם, כמו "גשם בעתו" של רותי נבון, "גשם" של מאיר בנאי ואת "Here comes the rain again" של יוריתמיקס. אנשים בבתים אכלו חמין, שיחקו טאקי עם הילדים ונהנו ממשפחתיות כפויה. היה נחמד, אבל לא לכולם.
לנו, הקירחים, החורף הוא המבחן האמיתי. האויב שדוחק אותנו לפינה וממתין לראות כיצד נפעל. חורף לאדם קירח הוא מה שהייתה וייטנאם לאמריקאים, מה שדפני ליף לשוק הנדל"ן, ומה שמשה קצב לעדה הפרסית. אחרי הנחליאלי והחצב, כובעי הצמר על ראשנו הם הבאים בתור, המבשרים על בוא הסתיו.
הטיפות נוחתות על ראשנו כמו לשלשת יונים על גג אסבסט. קר לנו בראש, ובשילוב עם הרטיבות מתכווץ לנו המוח והמחשבות נהיות קטנות וקרות.
אופציית הכובע מתקבלת בהבנה יחסית, אבל אז מתעוררת השאלה איזה כובע. כובע מצחייה קיצי נראה דבילי ולא נכון עיצובית. כובעי הגרב למיניהם מגרדים לקירח בראש, והאוזניים בולטות בצורה מכוערת. כובע הקפושון מקנה לך מראה מגניב של ראפר אלים מהשכונות הלא סימפטיות של דטרויט, אבל בתל אביב אתה עלול להיראות כמו גירסה חיוורת של סאבלימינל בלי הצל.
חברים שבחסות הקור קפצו אלינו בשבת לקפה ומאפה, צחקו על כובע הצמר האדום שישב לי כמו פטרייה על הראש, והציתו מחדש את הוויכוח עתיק היומין בשאלה האם קרחת זה באמת סקסי או שזו המצאה של קירחים. תשובתי לא הרגיעה אותם, והם המשיכו להציק לי בשאלות כמו מתי המדע ימצא תשובה לבעיה, מדוע נשים לא מקריחות, ואיך זה שלחיים יבין עדיין יש כזאת רעמה.
כנציג המגזר נאלצתי לעשות סדר בבלאגן ולתת את ההרצאה הקבועה שלי על שורשי הקרחת (אה, קלטתם? שורשי הקרחת) – עבר, הווה ועתיד. דעו כי המידע הניתן כאן נאסף על ידי במשך שנים של מחקר חובבני אך מעמיק.
נתחיל בניסיונות להמציא תרופה למגיפה. אין-ספור תרופות ותכשירים פותחו, נוסו ונכשלו. צמיחת שיער לא הושגה, אך צמיחה בחשבון הבנק של המשווקים המורשים הושגה גם הושגה. התכשירים של העת האחרונה זוכים להצלחה יחסית. חבר שלי, שכבר התחיל להיראות כמו כומר עם חור בגודל מאפרה במרכז הראש, משתמש בתרופה מסוימת יום יום ועכשיו נראה כבר כמו אח של מוש בן ארי. אבל עדיין, על רוב האנשים זה לא ממש עובד. יש אפילו טענה שהתרופה משבשת את הפעילות המינית. החבר הזה אומר ששיער יותר חשוב לו מסקס, אבל הוא תמיד היה חריג.
הרפואה העממית לא נשארה בצד. כבר כמה עשורים שכל מיני לוחשים בקפה ומלקקים בזעתר מנסים למכור לנו תכשירים אלטרנטיביים. עד כה, ללא הצלחה. כל הניסיונות לפזר פפריקה, נענע, חלב עיזים ושתן סוסים לא הועילו בשיט, והותירו את הקירח-שבדרך עם ריח של אדנית תבלינים, אבל לא עם שיער.
בצר להם פנו בני האדם לאלטרנטיבות הסינתטיות. הנה כמה מהן:
הפיאה משמשת ככסות לקירח בכל עונות השנה. בחורף היא משמשת גם ככובע מחמם, אך ביולי-אוגוסט היא מטרד ענק. מלקטי הפיאה מזיעים מתחתיה, וטיפות זעירות מבצבצות להם מהחיבורים של השיער הסינתטי לראש. חבריהם מסתובבים לידם בחוסר אונים ומסתודדים במבוכה כאילו מדובר בחבר הנשוי לאישה בוגדנית.
המהדרין מחזיקים שלוש פיאות – פיאה רגילה ליום חולין, פיאת "חייב להסתפר", ופיאת "הסתפרתי". כמו כל דבר בחיים, הבעיה עם פיאה היא הטיימינג: אם חיכית יותר מדי והקרחת נצפתה קבל עם ועדה, תתקשה להופיע יום אחד כשחתול מת יושב על ראשך. אם חבשת את הפיאה בצעירותך, תתקשה להתבגר באופן אחיד עם בני גילך. פניך יתקמטו, אך שערך יישאר תמיר ורם, כמאמר השיר "שעיר לנצח".
לא קלים הם חייו של הפיאיסט. הוא חייב להימנע מבריכות ומפסגות הרים, וגם מנחת הליקופטרים ומכוניות ספורט פתוחות לא באות בחשבון.
אנשים ששמים כובע על הפיאה מעוררים לרוב בוז אצל חבריהם לקרחת. מעין חטא על פשע. כאילו מה, אם אתה מתבייש בפיאה – אז למה שמת אותה בכלל? הטריק יכול להפוך לחרב פיפיות, כי יש מצב שבזמן הסרת הכובע, הפיאה תעוף ביחד איתו.
חיסרון נוסף הוא ההסתכנות באאוטינג. לא יפה, אך פה ושם ניסו קירחים לעשות מעשה גל אוחובסקי ולהוציא מארון הפיאות את אחיהם לצרה. לא אתחסד ואודה שהעיסוק בנושא מפורסמים פיאתיים אצל גברים הוא חם ומגרה לא פחות מעולם ה"מילאה או לא מילאה סיליקון" אצל נשים, אך אני משתדל להשאיר אותו לחדרי חדרים. כבוד גדול אני רוחש ל"חוזרים מפיאה" – אלה שהסירו אותה וחזרו לעולם הקרחת אחרי שנים בגלות. זה לא קל להגיד ביום בהיר "די לשקר" ולצאת מהארון אsל השקיעה.
השתלה. פתרון נאה המקובל באלפיון העליון. התוצאה מאוד תלויה באיכות השותל. אם תתקמצן ותתפשר על האיכות, יש מצב שראשך יראה כמו ערוגת גזר: שורות של ערוגות זעירות שתולות בסדר מופתי אך לא אמין. הסרת ההשתלה קשה, כי היא משאירה על הראש בורות קטנים המזכירים את הנחיתה על הירח. השיער עצמו נלקח ממקום אחר בגופך. לא ניסיתי את זה, אבל מספרים שהראש מקבל את התכונות של האיבר התורם. כך גם נוצר הביטוי "אני חייב לשים את הראש על הספה לכמה דקות". הביטוי נולד מאדם שהשתיל שיער שיובא מאזור ישבנו, והישבן שהוגלה מתגעגע לשבת.
השתלת שיער נקראת בפי המקצוענים "ט"ו בשבט" או "מקרמה" ("ראית את ההוא? הביא ט"ו בשבט שלם על הראש. תכף יתיישב עליו נחליאלי").
סחיבה מהצד. פתרון טבעי בעל איכויות סינתטיות. קירחים רבים נוקטים בהכחשה ונוטים להתעלם ולעכב את ההכרה במצבם החדש על ידי העברת שיער מאזור פורה למקום צחיח. בדרך כלל מדובר במצב ביניים בחייו של הקירח, פתרון זמני למצוקה, אך כמו שקורה בפתרונות תעבורתיים של מע"צ, הזמני הופך לקבוע. העניין בעייתי במובנים רבים. ראשית, הסביבה חשה ומודעת לניסיון ההסתרה, ואף העניקה לפעולה כינוי מעולם הבנקאות: "הלוואה וחיסכון". שנית, איתני הטבע עושים שמות במהנדסי התסרוקות, ולעתים תראה אדם הולך ברחוב או רוחץ בים, כשפוני מוארך בצורת מטלית מוטל מראשו ומכסה את עיניו כאילו היה השעון הנמס של דאלי.
סיימתי את ההרצאה. בשלב הזה הבינו הנוכחים שכובע הצמר האדום שעל ראשי הוא לא פתרון כזה גרוע. הם הביטו בי בהערכה והקרינו אמפטיה. לא ידענו שאתה כל כך סובל. תמיד אתה מחייך, ובמצב רוח טוב… איך יכולנו לדעת? משכתי בכתפיי, ובלבי סימנתי ניצחון קטן. אשתי הזמינה לעוד סיבוב של קפה והתחלנו לדבר על הדברים הבנאליים והפחות מעניינים בחיינו – הבלאגן ברכבת ישראל והמתקפה הצפויה על איראן.
סחיבה יפה מהצד – אחורי החדשות – מחמוד פיאדה :
