תהיה קפה ותשתוק – איור – טליק
אחרי שנים של התחמקות ותירוצים, נכנענו גם אנחנו לצו החברתי וקנינו מכונת קפה. זה קרה אחרי ארוחת ערב אצל חבר, או ככה לפחות חשבתי שהוא. לקראת הקינוחים הוא הסיר את הלוט מעל המכונה החדשה שלו והתחיל לספר לכולם כמה היא מדהימה. הוא שאל אותי אם אני רוצה קפה, עניתי שכן, ופתחתי את הדרך לגיהינום.
החבר שלף מהמגירה עשרות קפסולות צבעוניות ונופף בהן. "מה אתה רוצה, ריסטרטו, ארפג'יו או וולוטו?" זיעה קרה כיסתה את מצחי. זכרתי שארפג'יו זה משהו במוסיקה. הוא קלט שנתקפתי חולשה והמשיך לתקוף: "אולי אתה בעניין של תערובות אתניות יותר? איך אתה עם פולים מאתיופיה? ערביקה טוב לך?"
"אני משתדל להיות בסדר עם כולם", אמרתי לו, "אני אדם פתוח וליברלי ואין לי דעות קדומות".
בסוף בחרתי את הקפסולה הכי יפה, אחת בסגול מטאלי. בעל הבית עשה לי פרצוף ומילמל שזה קצת לא מתאים למה שאכלנו לפני רגע, אבל ניחא.
של "הוט ווטר סמול גלס" למעמד של ג'ורג' קלוני, שמפנק את בת זוגו בקפוצ'ינו עם קצף וגרירת שוקולד
בדרך הביתה אני ואשתי הבנו שעם כל הכבוד למגורענים למיניהם, לשחורים ולנמסים, צריך לקנות מכונת אספרסו, כי אם לא נעשה את זה, יש מצב שנישאר ללא חברים. חוץ מזה שהבחירות מתקרבות, המתח גואה, ומי יודע כמה לילות טרופי שינה עוד יעברו עלינו. אז לא יכול להיות זמן טוב יותר.
√ √ √
אני וקפה זה סיפור של שנים. אני זוכר איך סבא שלי, שהיה איטלקי גאה, היה קם בכל בוקר בשש, טוחן פולי קפה ומכין לעצמו ולסבתא שלי קפה ממקינֶטָה. היתה לו נוסחה קבועה, והוא לא סטה ממנה 60 שנה: במשך שמונה שניות הוא היה טוחן פולים, מכבה את האש ברגע שקול חרחור הקפה נשמע, ואז מזיגה איטית ודפיקת הספל בשיש לפני ההגשה. סבא וסבתא שלי גרו קרוב למפעל עלית ברמת גן, וניחוח הקפה, שהיה מתערבב בריח השוקולד החם, עשה לי תמיד הנגאובר.
לא תמיד עשו בארץ עניין מכוס קפה. הקפה הנמס של עלית והקפה השחור שלטו פה שנים ארוכות, ואספרסו יכולת לקבל רק בבית קפה. לאט לאט, כמו שהשתדרגנו בהייטק ובצבא, או לחלופין בשחיתויות, בטובות הנאה ובקומבינות, התקדמנו גם עם הקפה. למדנו מה זה נטול קפאין ופילטר, פתחנו את השער לרשתות קפה מהארץ ומחו"ל, ובלי להרגיש הפכנו למעצמת קפה.
היום אפשר לקנות מכונת קפה בתחנת דלק, בסופר או בפיצוצייה הקרובה לביתך. הפכנו את האספרסו למוצר צריכה בסיסי. כמו שבאיקאה לימדו אותנו בשבדית ש"אסקוול" זה ארון מגירות ו"סטנסטרופ" זה מדפים, הבריסטה, "מוזג הקפה" באיטלקית, לימד אותנו מה זה לאטה, קפוצ׳ינו, מקיאטו, טרסטינו ואמריקנו.
היום לכל שתיין יש תנאים משלו: כפול, הפוך, ארוך, רותח, עם קצף, בלי קצף, חלש, חזק, דל שומן, עם סויה, נטול, בכוס זכוכית, בספל, בכוס חד־פעמית, בכוס סודה, עם ציור של לב לאהובתי, עם ציור של פרח לחמותי. איזה עם של נודניקים.
כמו שהשתדרגנו בהייטק ובצבא, או לחלופין בשחיתויות, בטובות הנאה ובקומבינות, התקדמנו גם עם הקפה. הפכנו את האספרסו למוצר צריכה בסיסי
המכונה החדשה הגיעה עם ספר הוראות הפעלה, כאילו מדובר במערכת כיפת ברזל. למדתי שבלחיצה על הכפתור הנכון היא יודעת להכין שלושה גדלים של קפה – אספרסו (קצר), לונגו (ארוך) ובינוניטו, שזה אני המצאתי. אחרי כמה ניסיונות מפדחים הבנתי שהכוסות שיש לי בבית לא מתאימות, ונאלצתי ללכת לקנות ספלים ייעודיים.
את סוגי הקפה השונים היה לי קשה ללמוד, אבל אחרי כמה לילות של שינון התנ"ך של הקפסולות, אני יכול לומר בגאווה שהגעתי להישגים מסוימים. היום אני יודע כבר להבדיל בין תערובת של קפה מריר ומתקתק לבין תערובת של קפה מריר וחמצמץ. לא שזה שינה לי את החיים.
אט אט התמכרתי לריח הנפלא ולצליל של ביתוק הקפסולה ונפילתה למיכל. גם סיגלתי לעצמי מבט קודר ורציני בזמן שאני לוגם. חשתי איך אני עובר ממצב של "הוט ווטר סמול גלס" למעמד של ג׳ורג׳ קלוני, שמפנק את בת זוגו (כשמגיע לה) בקפוצ'ינו חם עם קצף עבה וגרירת שוקולד מריר למעלה.
במשך כמה ימים חייתי בתחושה שאני מומחה. אלא שביקור בחנות הבוטיק של החברה נתן לי זבנג לפרצוף. החנות היתה מעט חשוכה, הזבנים לבשו מדים והכל היה מסודר פיקס. הריהוט היה מעץ כבד, ועליו הונחו מכונות הקפה. פסעתי נבוך וניסיתי להקשיב לקונים. יכולתי לראות בבירור מי מקצוען, מי חדש בעסק ומי נגרר אחרי מובילי דעה. כששאלתי מישהו מה ההמלצה להפוּך, הסתכלו עלי הקונים כאילו ביקשתי מזובין מהטה לשיר לי את "דרך השלום".
√ √ √
בוש ונכלם חזרתי הביתה, בידיעה שיש לי עוד הרבה מה ללמוד. נכנסתי לפורומים של קפה, שבהם החברים שומרים על עמימות ומזדהים רק בכינויים. קיבלתי טיפים מבחור בשם "קצר חזק", מבחור עדין בשם "הפוך חלש עם קצף", מבחורה מלאת עזוז בשם "תערובת קולומביאנית" ומפמיניסטית אחת בשם "טוחנת לבד".
אחרי חודש של התמחות, האישה אמרה שהגיעה העת, החברים רוצים לבוא לראות את המכונה. ניסיתי לדחות את הקץ ואמרתי שאני עוד לא מוכן, אבל הלחץ הכריע.
בשישי האחרון כולם באו. בהתחלה ניסו כמה חכמולוגים להפיל אותי בשאלות בסיסיות כמו "למה לא קניתם מכונה משולבת?" אבל שמרתי על קור רוח ולא הגבתי לפרובוקציה. אחד החבר'ה רצה אספרסו כפול מתערובת של דרקאן וקאזר. זה נשמע לי כמו שמות בניו של סדאם חוסיין, אז נתתי לו סתם ריסטרטו. הוא לא הרגיש.
אחרי שכולם הלכו, התרווחתי בסיפוק על הספה. לפני שהספקתי לנוח על פולי הדפנה שאלה אותי הגברת הראשונה אם יש בי לפעמים געגועים למה שהיה פעם. הייתי בטוח שהיא מתגעגעת לתקופה שהיה לי יותר שיער ופחות כרס, אבל כל מה שהיא רצתה זה שאכין לה נס חלש, מהחול הזה שהיא הכי אוהבת. כמו פעם. √
