תוכנית חיסכון

 

תוכנית חיסכון – טליק לזר

 

לא זוכר מה הפעיל אצלי את המנגנון. אולי זו היתה היתרה השלילית שגיליתי בחשבון כשגלשתי שמח וטוב לב לאתר הבנק. אולי זה היה הטלפון מגלית, סגנית המנהל בסניף, שהציעה לי בטון שהיה ספק ידידותי ספק ידיד־של־משפחת־גמבינו לקחת הלוואה כדי ״לאפס את הבעיה אחת ולתמיד״. היא אולי שכחה, אבל אני זוכר מצוין שמערכת היחסים בינינו כבר ידעה בעבר כמה הלוואות איפוס, ושאני עדיין נאבק להחזיר אותן מדי חודש, מה שגורם לי להרגיש אפס לא קטן.

אצלנו בבית נהוג לציין את חגיגות האוברדראפט מדי חודשיים־שלושה בריטואל קבוע, שבמרכזו השיחה הזוגית בנושא "הוצאותינו לאן". משום מה, היוזמה לשיחה מגיעה תמיד ממני, אולי כי אני היחיד בבית שמבזבז את זמנו על מטלות כמו בדיקת מצב היתרה בחשבון, פתיחת מעטפות מהבנק ומהרשויות או מענה לטלפונים ממספר חסום (היי גלית).

במסגרת הטקס התקופתי אני עוטה על פניי ארשת מודאגת ומתחיל לרשום בגיליון אקסל על מה הלך הכסף. אהבת חיי המקסימה שואלת תמיד ״איך הגענו לזה?״ ומנסה להפגין מעורבות, כדי להראות שהעניין מטריד גם אותה, אם כי היא מלווה תמיד בגישה מסויגת, שמזכירה לי את המבט שיש לנשים כשהן חולפות על פני חלון ראווה שמציג בגדים במכירת חיסול מהעונה שעברה.

 

√ √ √

באופן מקרי לחלוטין, כשהשיחה מגיעה להוצאות הבית, אשתי מרגישה צורך בלתי נשלט לסדר משהו בחדר, לגלות אבק על המדפים או כל מלאכה אחרת, שהופכת את השיחה הפיננסית לעניין משני. בשלב הבא היא נכנסת למגננה, כאילו אני מאשים אותה במצב (מה שדי נכון). קו ההגנה הראשון הוא לטעון שלא קרה שום דבר דרמטי, הנאשמת לא קנתה לעצמה בגד כבר חודשים, וההוצאות רגילות/שוטפות/סטנדרטיות/הכרחיות (מחק את המיותר ותן ללכת לטאטא את הסלון בשקט).

השטן נמצא בפרטים הקטנים ובבתי העסק האלמוניים. מי זו בדיוק חברת ת.א.א. סחר, שמככבת בדף הוויזה המשפחתי? גם אני וגם אשתי לא זוכרים שקיימנו איזשהו סחר עם חברה כזו, שראשי התיבות שלה הם בטח "תרמיות אשראי אדירות".

מעבר מדוקדק יותר על החשבונות מגלה שהשטן נמצא בפרטים הקטנים ובבתי העסק האלמוניים. מי זו בדיוק חברת ת.א.א. סחר, שמככבת בדף הוויזה המשפחתי? גם אני וגם אשתי לא זוכרים שקיימנו איזשהו סחר עם חברה כזו, שראשי התיבות שלה הם בטח "תרמיות אשראי אדירות".

ברגע הראשון אתה משוכנע שעלית כאן על עוקץ בסדר גודל של הבנייה בהולילנד ומתלבט אם להתקשר למשטרה או להסתפק ברפי גינת, אלא שתחקיר ביתי קצר מגלה שמדובר בבוטיק בפתח תקווה המתמחה בחזיות מלמלה, או, למצער, בחנות לנרות ריחניים בשוק הפשפשים.

בהמשך הטקס מגיע ריקוד האקסל המסורתי, שבמסגרתו אני מכניס לטבלה את שכר הדירה, הביטוחים, הקניות בסופר, הדלק, התיקונים, החוגים, החשמל והגז, ומסיים בתנועה מפתיעה ומופתעת של שמיטת לסת. אנחנו עולים המון כסף! וזה עוד לפני כרטיסי האשראי, הוראות הקבע, הארנונה והאויב המפחיד והערמומי מכל של כל משק בית – הבלת"מים.

עכשיו מגיעים לשלב המאתגר של האירוע, שיר הקיצוצים. "אז איפה אנחנו יכולים לחסוך?" אני מדקלם תוך כדי הוצאת אוויר מיואשת. שכר הדירה לא פתוח למשא ומתן, אבל בסופר אפשר אולי לעשות משהו.

בזמנו ניסינו לקנות במקומות המתהדרים בשמות כמו ״מחסני הוזלה״, "כמעט חינם", "כמעט טרי", ״ממש ממש זול״ או ״באמא'שלי, לי זה עולה יותר״, עד שגילינו שבגלל אווירת המבצע, שכוללת מחירים שמסתיימים ב־99 אגורות ומוצרים שנמכרים בזוגות, אנחנו בעצם קונים כפול וגם משלמים יותר ממה שחסכנו, בגלל הדלק שביזבזנו כדי להגיע לשם.

ההצעות שלי לחיסכון והתשובות של רעייתי הן דואט עם טקסט כמעט קבוע.

אני: ״אולי נוותר על חוגים?״

היא: ״לא בא בחשבון, הבת שלי חייבת בלט״.

אני כמעט משיב שהבת הזאת היא שלנו, והצד שלי דווקא היה יכול לחיות בלי שהיא תבלה באגם עם ברבורים, אבל אז ליבי נמס מהמחשבה על הקטנה יושבת בבית בזמן שחברותיה רוקדות עם קוקו אסוף בסריג ורדרד ומתוק.

אני: "מספרה?"

היא: "אתה באמת גיבור גדול, ביקרת שם כשבגין היה ראש הממשלה. אבל אם אתה רוצה, אני אוותר על זה ואלך עם שיער לבן".

אני: "פילאטיס?"

היא: "אין בעיה, זה גם לא כזה כיף. רק קח בחשבון שתוך חודש אני איראה כמו דובה. אם מתאים לך, בבקשה".

ההגנה הפולנית שלה עבדה, ועכשיו אני מנסה את טכניקת הקדוש המעונה. "אולי אני צריך לחתוך את ההתעמלות שלי?"

היא: "להפך, אתה עובד כמו חמור ואתה חייב לדאוג לעצמך ולשמור את עצמך בריא כדי שתוכל לעמוד בקצב".

אני: "כבלים?"

היא: "כבר עדיף שתנתק לנו את החשמל".

אני: "הנייד של הילדה?"

היא: "אתה רוצה שהיה תהיה מנודה חברתית?"

אני חושב על קיצוץ בביטוח הבריאות, אבל מה אם יקרה משהו? אני לא אסלח לעצמי. עצם המחשבה על זה כבר עושה אותי חולה.

בלית ברירה אני יורד לרזולוציה ממש נמוכה. ״נייר טואלט? אולי נקצץ שכבה אחת מהתלת־שכבתי?"

היא: "פחחחח".

זה הזמן לפזמון המסורתי הבא. ״זה לא יכול להיות", היא אומרת לי במבט של נפתלי בנט בהרצאה בפורום לביטחון לאומי. "אולי אנחנו צריכים לחשוב אחרת, לצאת מהקיבעון, לחשוב כמו סטארט־אפ. אולי במקום להקטין הוצאות, נגדיל הכנסות?״

״רעיון מעולה״, אני עונה בנימוס, אבל יודע שכרגע לא נראית הכנסה חדשה באופק, אלא אם כן היא שכחה לספר לי שהיא שולחת את אחת הבנות לעבוד במכרה באפריקה או בהרכבת טלפונים סלולריים בסין. "אם את בונה על קרן ההשתלמות שלי, שישבה ממורמרת לבד בחושך במשך שבע שנים, אז היא בדיוק נפדתה השבוע לתוך הבור הגדול".

 

√ √ √

עד שתימצא הכנסה נוספת אנחנו מחליטים לדלל את מועדי היציאה לסופר לפעם בעשרה ימים, ולדלל קצת את מחסני החירום בבית, שכוללים קופסאות שימורים, בקבוקי שמן ופסטה בכמות שהיתה מספיקה לכל תושבי הירושימה.

אחרי דיון שלא היה מבייש את ועדת הכלכלה מסתיים הערב, כמקובל, בהחלטות גדולות על קיצוצים בינוניים. על הנייר חסכנו 5,000 שקלים, ואני מרגיש שעשינו צעד חשוב בדרך לחיים טובים יותר.

למחרת, נרגש מהמהלך הפיננסי המבריק, אני מפנצ׳ר צמיג שחוק ("אחי, צריך להחליף את שני הקדמיים"), האייפון נופל לי לשירותים ("אחי, זה לוח אם, זה רק לקנות חדש"), ונזילה באיטום התקרה מחרבת את הספה ואת הפסנתר. אשתי דווקא לא מאבדת עשתונות ומזכירה שבאביב יש לילדה בת מצווה, והציפיות שלה הן שג׳סטין ביבר יקפוץ לכמה שירים.

הטלפון שלה מצלצל. "למה את לא עונה?" אני שואל. "זה בשבילך, מספר חסום". √