תמונה משפחתית

לקראת יום המשפחה (שחל היום, אם אתם לא יודעים) הילדה חזרה מבית הספר עם משימה מעניינת: היא צריכה להביא תמונה של כל המשפחה. תמונה אחת שבה מצולמים כולנו, ביג הפי פמילי, אבא, אמא ושלוש בנות. נשמע פשוט? אחרי חודש של ניסיונות להגיע להסכמה על תמונה, אני יכול לומר שבדיעבד היה הרבה יותר קל לאחד את חמישיית ג'קסון.

מתי לעזאזל זה נהיה יום המשפחה, שאלתי את עצמי בזמן החיפושים. פעם היה "יום האם". קטפנו לאמא פרחים מהגינה של השכנים, שרנו לה "אמא יקרה לי", ובתמורה היא אמרה שהיא אוהבת אותנו והכינה לנו עוגת כושי ופודינג רועד. יום האב אף פעם לא הוכרז רשמית, ולמעשה, חוץ מתשעה באב, לנו האבות אין שום אזכור. לצערנו, במשך השנים חל פיחות במעמדה של האם, והיום שלה בוטל ומוזג לתוך יום המשפחה. פתאום כולם שווים, ילדים והורים, והחג המרגש שבו אמרנו תודה לאמא הפך להיות יום שבו כולם קונים מתנות לכולם ומגישים לאבא את החשבון.

החיפושים אחרי התמונה המיוחלת אילצו אותנו לפשפש באלבומים מאובקים ולהעיר משנתם כונני גיבוי ששמרו את התמונות בפורמט שאפילו המחשב כבר לא זוכר. נוכחתי לדעת שאמי היתה חתיכה ויפה, אבי הצליח לדחות את ההכרזה על הקרחת בלא מעט שנים, ושאני, למרבה ההפתעה – הייתי ילד רזה.

השנים שבאו אחר כך מוכיחות שהייתי רווק מתולתל וחייכני, כזה שנשים אחרות הסכימו להצטלם כשהן מחובקות איתו. אחח, איפה הימים. נכון, התלבשתי כמו דביל, לבשתי מכנסיים רחבים שמזכירים את מנהרות הכרמל וחולצות כל כך צמודות שהיה לי קשה לנשום, אבל לפחות יכולתי לצאת מהבית איך שבא לי.

היום אני חייב לעבור סדרת בדיקות על ידי משטרת האופנה של אשתי המפכ"לית ובנותיי מפקדות המחוז, שכל מה שאני לובש לא נראה להן. "אבא, אתה לא יוצא ככה מהבית", הן אומרות, ושולחות אותי להחליף את הטרנינג במשהו קצת יותר רשמי, גם אם אני רק מקפיץ אותן לקניון בערב בלי שאצא מהמכונית בכלל.

אני מסתכל באלבום הרווקות שלנו. שני ילדים תמימים שלא יודעים כלום על החיים וטוב להם עם זה. העובדה שנהיינו משפחה שינתה את הזוגיות שלנו מקצה לקצה. בתמונות מהתקופה הטרום-משפחתית אין אף רמז לכך שהנערה היפה והמאוהבת תהפוך עם הזמן לנהגת הסעות, מתאמת חוגים ומפעל לסנדוויצ'ים. אין גם שום אינדיקציה לכך שהגברבר הנאה (!) לצידה יהפוך למנהל כספים, אחראי על צי רכב, ודודו מהום סנטר.

גם המשפחה השתנתה. עם העלייה בגיל הממוצע וריבוי החוגים, ארוחת ערב משותפת הפכה לאירוע נדיר, שכמו הפסגה בדאבוס קורה פעם בשנה. כל יום בין השעות 23:00-19:00 המטבח שלנו מגיש חביתות ברצף לכל מי שעובר באזור. לטיולים של שבת אף אחת כבר לא רוצה לבוא איתנו, ולפעמים, כשאני ממש עצוב, אני הולך לבדי לג'ימבורי, יושב בבריכת כדורים ומתגעגע.

אני אוהב את הבנות שלי אהבה עזה, אבל כשקורה הנס ואשתי ואני מצליחים לגנוב סופ"ש קצר בארץ או בחו"ל, אני נזכר איך זה היה אז, כשהיינו רק אני והיא. אני מתאהב בה מחדש ומבין למה רציתי להתחתן איתה. לכמה שעות אני שוכח לגמרי שאני אבא, ודי נחמד לי עם זה. את התזכורת הכואבת אני מקבל כשאני נכנס להתקלח בחצות ומגלה שאין מים חמים, כי שלוש הפרינססות התקלחו חצי שעה כל אחת. וככה, ערום מתחת למים הקרים, אני מבין שאני בעל משפחה.

בחייו של כל הורה מגיע גיל שבו הילדים כבר לא רוצים להיראות בחברתו. עד לא מזמן החשבתי את עצמי לאבא קוּל. אני בלהקת רוק, השומר בזאפה תמיד אומר לי שלום, ואני אפילו מכיר את גיא פינס. יש לי דף בפייסבוק, באינסטגרם ובטוויטר. ובכל זאת, אני בתחושה שהבנות שלי מתביישות בי. החשד התגבר לאחרונה עוד יותר אחרי שהבחנתי שהן מעדיפות שאני אוריד אותן במרחק שבין קילומטר לעשרה משער בית הספר. לעזאזל, מתי הפכתי מטיפוס קוּלי לתרח שעל כל בדיחה הוא צריך לספוג "נורא מצחיק אבא, אולי תהיה בדרן?".

גם הורי היו פעם האנשים הכי קוליים שיש, אבל גם להם זה עבר. אמנם, בשבילם אני עדיין ילד והם תמיד ידאגו לי, אבל מתישהו, כשהם הגיעו ל-70, היוצרות התהפכו, והיום אני זה שדואג להם יותר. הם מתלוננים שלא רואים אותי מספיק למרות שהייתי אצלם רק אתמול, הם כועסים שאני לא מתקשר למרות שדיברנו בצהריים, והם רוטנים שאנחנו לא עושים דברים ביחד, למרות שרק שלשום הלכתי איתם לקופת חולים.

זה מעליב שלכולנו יש תמונות של הילדים בארנק או בטלפון הנייד, אבל אף אחד לא מחזיק תמונות של ההורים. למה אנחנו לא משוויצים בתמונות של ההורים שלנו? תחשבו שאתם הולכים ברחוב ופוגשים חבר, ואומרים לו: "הנה תמונה של אמא שלי על נדנדה, איזה חמודה… זה ביומולדת 80 שלה. הבאנו לה אקורדיוניסט לבית אבות". יכול לעבוד, לא?

המשכנו לחפש תמונה של כולם ביחד, אבל זה לא היה פשוט. מתברר שככל שהילדים גדלים, הם פחות ופחות מוכנים לתמונות קבוצתיות. הם בעיקר רוצים שתצלם אותם לבד נשענים בנון-שלנט על מעקה של גשר בחו״ל, כדי שהחברים שלהם יחשבו שהם מטיילים לבד על היאנג צה בסין. על התמונות המעטות שבהן נראינו כולנו, היה לכל אחת מה להגיד. הגדולה אמרה שיש לה פרצוף מופתע, האמצעית אמרה שהתאורה לא מחמיאה, והקטנה אמרה שהיא כבר בת 9, ואין סיבה שיראו אותה בבטן ההריונית של אמא שלה. הצעתי לצרף את התמונה מהאולטרא סאונד, ונעניתי ב"נורא מצחיק אבא, אולי תהיה בדרן?" המוכר.

בסוף מצאנו אחת. כולן נראו מצוין, ורק אני הייתי עם עיניים עצומות. הקטנה שאלה אותי למה אני עוצם את העיניים בתמונה, ואמרתי לה שזה בגלל שאני חושב.

"על מה חשבת?", שאלה.

"על זה שביום המשפחה הבא נוותר על כל העניין הזה עם התמונות ונביא מאייר", עניתי.

שני שירי משפחה שאני אוהב במיוחד :  Sly Stone Family Afair

בושה וסקנדל במשפחה:  שון אליוט