כפי שבטח שמתם גם השנה לא צפויות לצערנו הפתעות מרעישות בתחום מזג האוויר ויהיה חם בדיוק כמו בשנה שעברה. עם כל הכבוד, את זה גם יאיר לפיד לא יכול לשנות.
הכי גרוע כמובן זה להיכנס בחום הזה לאוטו. הכניסה למכונית שעמדה יותר מחצי שעה בשמש, גורמת לאנשים לפצוח במין ריקוד משונה ברווח הצר שבין מושב הנהג להגה. מצד אחד אתה מנסה להרחיק את הגב העדין שלך מהמושב הלוהט מצד שני לא בא לך לשים ידיים על ההגה הרותח שמרגיש כמו סיר חמין ללא ידיות. אז אתה זז כמו חולה אפליפסיה.
תמיד אפשר להעמיד את האוטו בצל אבל לך תמצא צל במדינה שהיא חצי מדבר. אנשים בארץ הזאת יעשו הכל כדי להשיג רבע צל. שלשום למשל מצאתי את עצמי חונה על צל שהפיל עמוד חשמל, שני ציפורים שישבו על הכבל עשו לי צל על הדשבורד והייתי מאושר. אתמול חניתי מתחת לקצה של גגון של קיוסק. גם עץ בלי עלים הולך. עם הידע המאוד מוגבל שלי באסטרונומיה אני מנסה לחשב את תנועת השמש כדי שכשאחזור למכונית לא אתעלף, ושלמזגן תהיה עבודה יותר קלה.
והנה באחד מימי השבוע החמים האלה, זרקה לי אישתי שהמזגן במכונית לא מקרר ו"חייבים לעשות אתו משהו". כאן נעצור רגע ונגיד שמניסיוני הדל שמתי לב שנשים אוהבות מאוד להגיד את המלה "חייבים". חייבים להחליף מדיח, חייבים לפתוח ת'סתימה בכיור, חייבים להזמין את ההורים שלי לשבת, חייבים לקנות לך בגדים כי אתה נראה כמו פח אשפה וכיו"ב.
מאחר וגברים מטבעם הם טיפוסים מעשיים, הם רוצים לפתור את הבעיה, לסמן עליה וי וללכת לראות כדורגל. ולכן כשהאישה מדווחת על מצב "חייבים", הם בדרך כלל נכנסים לפעולה ומנסים לפתור את הבעיה מהר ובזול. אבל זה נכון רק לנשואים טריים. נשואים ותיקים יודעים שלא כל התרעת "חייבים" חייבת לקבל טיפול מיידי. אז אשתך אומרת ש"חייבים לצבוע את הבית" אבל תתעלם ממנה די זמן והיא תשכח מה היא ביקשה ותעבור ל"חייבים" הבא. חוץ מזה העובדה שפתרת משימת "חייבים" אחת , לא מעניקה לך הנחה במשימה הבאה, אז למה להתאמץ?
חזרה למזגן. למותר לציין שלא עשיתי דבר עם התלונה של אשתי. הנחתי שהיא מפונקת. היה יום חם והמזגן היה צריך עוד כמה דקות עבודה לפני שהאוטו יהיה קר. בשישי בצהריים היינו מוזמנים לחתונה באולם שמחות במרכז הארץ. לבשנו בגדים יפים נכנסנו לאוטו ונסענו. הפעלתי את המזגן, פתחתי את החלונות וביצעתי נהיגה בנוהל "אוטו רותח". כשהגב רחוק כעשרים ס"מ מהמושב והפנים שלי נעוצות בשמשה הקדמית. אישתי שאלה אותי אם עשיתי משהו עם המזגן. אמרתי לה שעדיין לא אבל אין אתו שום בעיה. נאוורר קצת את האוטו, ניתן לו לעבוד ועוד כמה דקות הכל יהיה בסדר.
נסענו במשך כמה דקות עם המזגן בפול ווליום ועם חלונות פתוחים אבל מפתחי האוורור נפלט רק אוויר חם.
בזווית העין ראיתי שאישתי מתחילה לקבל את החלסטרה.
היא נתנה לי את "המבט" והיה נדמה לי שראיתי עיגול קטן מתחתיה ובו מתרגמת בשפת הסימנים שסימנה לי " אמרתי לך" .
בהחלטה גאונית של רגע החלטתי לנסוע דרך כביש אחר עוקף רמזורים. בחושיי המחודדים הבנתי שבכביש הזה יש סיכוי יותר טוב לנסיעה מהירה ועם חלון פתוח היא תחוש קרירה יותר ועצבנית פחות. כמובן שיצאתי טמבל כי המסלול הזה גרם לנסיעה להתארך בעוד עשרים דקות כולל פקק בגלל משאית שנתקעה על הכביש. אישתי הפכה אדומה, התסרוקת התחרבשה לה והאיפור נזל לה מהפנים. היא נראתה כמו ציור של דאלי .
הסתכלתי מסביב. במכוניות לידינו נסעו אנשים קרירים ומאושרים. בטויוטה אחת אפילו ראיתי אישה עם סוודר. אישתי המיואשת חייכה לגברים בודדים במכוניות ממוזגות מתוך כוונה שאולי יציעו לה טרמפ ויגאלו אותה מייסוריה. לנהג אחד בביואיק היא אפילו קרצה. ככה לפחות זה נראה לי. מצד שני יכול להיות שאגל זיעה פשוט נכנס לה לעין. בינתיים כדי לא לקבל כתמי זיעה הורדתי את החולצה ולבשתי גופיה מסריחה שנשארה באוטו אחרי שחזרתי מהים. הורדתי גם את הנעליים ונהגתי יחף. שיחקתי אותה קול וניסיתי לצנן את האווירה עם שירים של חורף. שרקתי את "אפונה וגזר ישבו במקרר" , ואת "חורף, הגשם מטפטף על העורף." אישתי אמרה לי שאם אני כבר שורק אז עדיף את "המוות אינו מחוסר עבודה" של פורטיס, ושאחשוב על המשמעות של המילים. לפתע ולכמה שניות המזגן שחרר גל קור קטן של עשרים שניות. נפיחה אחרונה של מזגן גוסס. קפצתי על המציאה כמו טיפש ואמרתי לה ש"הנה הנה – שימי יד תיראי איזה קור" אבל גל הקור נעלם במהירות והקור היחיד שחוויתי היה המבט שלה שהזכיר לי את החונק מבוסטון. מלמלתי שאני מצטער והבטחתי לה לטפל באוטו ביום ראשון על הבוקר. בתור פיצוי קניתי לה ארטיק מישמש מבחור אחד שהסתובב בצומת בין המכוניות עם צידנית והשתדל לא להידרס.
הארטיק נגמר אבל מסע הייסורים נמשך. העוינות בינינו עלתה יחד עם הטמפרטורה באוטו. התפללתי להגיע לאולם הממוזג לפני שהיא שמה לי את התיק שלה בראש.
הגענו לחתונה באיחור. אחד מבני משפחת הכלה קיבל אותנו בכניסה ושאל אם הכל בסדר ."אני שמח שבאתם אבל מקווה שאתם סבלניים." הוא אמר בדאגה. שאלתי מה קרה והבחנתי שמאחוריו ישנה התקהלות משונה של מוזמנים, שנפנפו בהזמנות בפנים עייפות. " אל תשאל "הוא אמר לי , "המזגן באולם התקלקל"
