השנץ מתחיל בתוכי- טליק לזר
כבר זמן רב שאני מסתכל בקנאה על כל היפים והנכונים, אושיות האינטרנט, הכוכבנים והכוכבניות שיש להם עשרות אלפי עוקבים באינסטגרם והם מקבלים מיני תשורות ושלמונים רק כדי להצטלם ולהעלות לרשת תמונה שלהם לבושים בחולצה, חבושים במשקפיים או שעוּנים על רכב חדש.
מס הכנסה אולי לא מת על זה, אבל העולם החדש ותוכניות הריאליטי מאפשרים לאנשים להפוך את עצמם למותגי על, וכשיש לך עשרות או מאות אלפי עוקבים באינסטגרם, אתה כבר לא צריך ללכת לחנות בגדים או סלולר – הדגמים החדישים ביותר יגיעו אליך עד הבית בחינם ויתחננו שתצטלם איתם ותעלה לרשת.
אני מודה שהקנאה שלי לא מסתכמת באלילי הלייקים שזוכים לטובות הנאה חומריות. אני מתקנא גם באלה שמאסו בחייהם המשעממים, ברדיפה אחרי הקריירה והמרשרשים, פרשו מהמירוץ, עברו לגליל והחלו לגדל סוסים, לאפות לחם, לחבוץ חמאה ולהנביט מרגרינה. למה אני לא יכול להיות כמו מי שמצאו את ייעודם במסיק זיתי קלמטה, הקמת חאן אורחים מבוץ בראש פינה, גידול עיזים ליוגורט בגליל או הקמת צימר מבוץ בנגב?
לגורו אינטרנטי בתחום ההתמחות שלי. אלא שלא מצאתי שום תחום כזה
כולם, כמובן, מנציחים את החיים החדשים והמרגשים שלהם באינטרנט, מה שהופך אותם מייד לגורואים וירטואליים של חיים מרתקים יותר. אחד מתפעל בלוג משגשג של טיולים וצימרים, אחד מנהל בפייסבוק קהילה תוססת בנושא יוגה, מיצים, וחוקנים, אחד מספק ביו־טיוב טיפים איך להכין ליקרים מכל מה שגדל אצלך בחצר – שזיפים, אפרסקים או אפטר־שייב ישן.
החלטתי שגם אני רוצה להפוך את חיי לרוחניים יותר, ובעיקר להפוך לגורו אינטרנטי של חיים כאלה. הרגשתי שאני מוכן לעשות שינוי בחיים, לעזוב הכל ולהפוך למאסטר הגדול בתחום ההתמחות שלי. אלא שלא מצאתי שום תחום כזה.
√ √ √
בעודי מתנדנד על כיסא במרפסת ומתקשה להבין במה אני טוב, קלטו אוזניי את רעייתי ממלמלת בפעם האלף שצריך להחליף מזרן. המחשבה על עוד סיור קניונים וחנויות מזרנים עייפה אותי מאוד, שלא לדבר על המסע למצולות האוברדראפט שכרוך בו. כל אלה עוררו בי תשישות ורצון עז להניח את הראש לשעה־שעתיים. ואז נפל לי האסימון והבנתי במה אני באמת טוב – שנ"צ! זו ההתמחות האמיתית שלי.
כבר שנים שיש לי את היכולת לגנוב שנת צהריים גם בימים עמוסים ובתנאים קשים במיוחד, ונדמה לי שהגיע הזמן לחלוק עם העולם את הכישרון והידע הנרחבים שלי בתחום. השנ"צ היא אמנות הולכת ונעלמת בעולם המודרני, והציבור זקוק למאסטר שיחזיר עטרה לשינה. בלוג מלומד על הנושא, כולל טיפים והמלצות, יהפוך אותי לאייקון רב עוקבים, עם מעריצים שישתו בצמא את התובנות שלי בנושא, עד שיירדמו.
בסתר ליבי גם ראיתי את חברות המזרנים מתדפקות על דלת חדר השינה שלי ומציעות לי את החידושים האחרונים בתחום הפוסטרופדי אם רק אסכים להצטלם שוכב על המזרן שלהם.
פתחתי בלוג. בדף הפתיחה פירטתי את האני מאמין שלי בנושא השנ"צ וחשיבותו בחיינו. הסברתי שהגיע הזמן להפסיק להתחבא ולהתבייש ברצון שלנו לשנוץ, ונתתי טיפים כיצד להיפטר מרגשות האשם. הסברתי שאנחנו, השונצים, בני אדם כמו כולם, אנחנו לא צריכים להתנצל על כך שנולדנו עם שעון ביולוגי, וזכותנו המלאה לחיות על פי הנטיות שלנו, שהן להניח את הראש לשעה אחרי ארוחת הצהריים.
בהמשך עברתי לטיפים מעשיים וייעצתי לצאן מרעייתי התשוש איך לשנוץ כהלכה גם במקומות שאינם המיטה הביתית – לובי של מלון בדרך לפגישה, מיטה פנויה בבית חולים בעת המתנה לקרוב משפחה שעובר ניתוח, או כיסא בקולנוע בזמן צפייה בסרט לא ממש מעניין. הדגשתי כמה חשוב שברכב המשפחתי יהיו מאופסנות שמיכה וכרית, על כל עייפות שלא תבוא, כולל אמצעים להחשכת החלונות.
בתת הנושא ״שינה ושופינג״ הסברתי לגברים כמה חשוב, במהלך מסע קניות בחו"ל עם האישה, לאתר חנויות נאורות המאפשרות המתנה מנומנמת על ספה. שנ"צ קטן יעשה טוב גם לך וגם ליכולתה של הגברת לבצע את הקנייה ללא לחץ. בחנויות נטולות ספה מותר ואף מומלץ להיכנס לתא מדידה ריק, לרפד את הרצפה או את פינת התא בבגדים "למדידה" ולשים את הראש ל־15-10 דקות.
√ √ √
תחת הסעיף ״תירוצים בעבודה״ חלקתי עם השונץ החובב טכניקות שיעזרו לו להתמודד בסביבה שנצופובית, שלא רואה בעין יפה אנשים עם עין עצומה. משפטים כמו ״הילד השתעל כל הלילה״ או ״השכנים פתחו לנו מאפיית פיתות בבניין״ יכולים לסייע כשמבחינים בראש השמוט שלך בקיוביקל, ואפילו לתת לך נקודות כאבא מסור או בעל מתחשב.
במישור הרוחני הסברתי לקהל העוקבים, תחת הכותרת ״השינה זה אני״, כמה חשוב "להתחבר לאני הישן שלך". הוספתי שהיכולת לשנוץ כהלכה אינה רק כישרון טבעי אלא תכונה נרכשת, שכל אחד יכול להשיג אם רק יעבוד קשה ויקשיב לי.
אחרי כמה ימים וכמה מאות שקלים שהשקעתי בפרסום ברשתות החברתיות לקידום האתר החדש – www.shnatzani.com, הרגשתי שהוא מתחיל לתפוס גובה. הלייקים החלו להיערם, המיילים זרמו, ובסופו של דבר גם קיבלתי את הטלפון המיוחל מאחת מחברות המזרנים.
אחרי פגישה עם מנהלת השיווק של החברה סוכם שיחצני החברה יארגנו ראיון איתי באחת מתוכניות הטלוויזיה, שבו אדבר על הבלוג שלי תוך המלצה על מזרני החברה, ובתמורה אקבל מזרן ומיטה בחינם. הראיון תואם, אבל כשהגיעה המונית לאסוף אותי לאולפן בשעה 14:30 שינצתי על הספה בבית, ולא עזרו כל הצפירות וצלצולי הטלפון.
כשהתעוררתי ב־16:10, התוכנית שבה הייתי אמור לככב כבר היתה היסטוריה. מאז חברת המזרנים לא עונה לי יותר לטלפונים. √
